מה שמקומם הוא, הסופרלטיבים וההתרפסות בפני שליחי חב"ד, של אישי ציבור ישראלים והתקשורת הישראלית. אם זה היה תלוי בהם, שליחי חב"ד היו מקבלים כל שנה פרס ישראל ומדליקים משואות.

ולמה זה מקומם? כי אין ספק ששלוחי חב"ד עושים דברים גדולים וחשובים. הם באמת עוזרים לכל יהודי ולכל אדם. הם נמצאים בשטח בשעת מצוקה, וגם לא בשעת מצוקה. הם קרן אור ליהודים המתיירים בעולם. הם עורכים סדרי פסח ובכל השנה מספקים לכל יהודי אוכל כשר ובית חם.

אלא שמצד שני, צעירים בישראל בגילם של שלוחי חב"ד, משרתים בצבא, שרות ארוך של שלוש שנים ושנות מילואים רבות. שרות שמלווה לא פעם בסיכון חיים. שרות קשה ומתיש. זה הרבה יותר אקזוטי להיות שליח חב"ד בנפאל מאשר לפתוח ציר בצפון בפחד מפני מחבלים מהחיזבאללה. וגם להיות אזרח ישראלי נאמן, זה יותר מאשר להיות שליח חב"ד שעושה כיף בקטמנדו.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

ליברמן על חב"ד באוקראינה (צילום: בנצי רובין/ סרוגים)

ומי זוכה להכרה ולהערצה? שליחי חב"ד. אלה הצעירים שיוצאים לשליחות עם הגב העוצמתי של חסידות חב"ד, ויש להם סיפוק גדול מהעשייה שלהם, שבדרך כלל מלווה בחוויות, בהופעות בתקשורת, ובפגישה עם הרבה אנשים וסיפורים מרתקים.

ומה שעוד מקומם, שבניגוד לחיילים הצעירים בני גילם, חב"ד היא אחת החסידויות האנטי ציוניות ביותר שקמו. אדמור"י בחסידות בדורות האחרונים התבטאו בצורה מאוד קשות ופוגענית נגד המפעל הציוני. גם האדמו"ר האחרון. הם נגד הישות הציונית, נגד המדינה ורובם גם נגד שרות בצבא. פעילותם הוא כלפי היהודים בארץ, אבל לא למען המדינה.

ולכן זה מקומם. זה מקומם כי למרות שהם באמת עושים דברים חשובים, צריך לקחת את הדברים בפרופורציה. כל חייל צה"ל שמשרת בצבא, עושה הרבה יותר מהם, מתוך הקרבה הרבה יותר גדולה, ושנות שרות הרבה יותר אפורות ומתישות ביחס לברק ולחיוניות ולחוויות של שליח חב"ד.

אז יש מקום לשבח את פעילותם ביחס לפליטים ולסיוע במצוקה של יהודים בחוץ לארץ, אבל גם להסתייג. צריך גם לזכור שפעילותם אינה תמיד הטוב בטוהרתו, אלא יש בה גם מניע מסיונרי. מלבד זאת, השליחים אוהבים את ההחצנה, ההופעה בתקשורת הזרה והישראלית ופרסום כל מפעל טוב שנעשה על ידם.

בשנה קודמת רצו ששליחת חב"ד תדליק משואה. עד כדי כך. אבל המדינה קיבלה את הסטירה שלה דווקא מחב"ד עצמה, שלא אפשרה לה להדליק משואה כי חב"ד היא אנטי ציונית.

אבל עצם ההתרפסות של המדינה בפני חב"ד, העליבות שכורעת ברך לפופוליזם של צעירים שעושים דברים טובים, אבל גם מאוד אוהבים לפרסם אותם, מקוממת.

כי קולו של כל חייל שבשירותו עושה הרבה יותר מהם, מושתק. לא אקזוטי. הרבה יותר אקזוטי זה לשמוע על שליח חב"ד שעולה על האוורסט כדי לחלק סופגניות למטפסים יהודים, או מדליק נר חנוכה עם פוטין ועם ביידן. זה מצטלם ונשמע הרבה יותר טוב. זה אפילו סוחט דמעות.

זו הסיבה שזה מקומם. זו הסיבה שצריך להודות לשליחי חב"ד, אבל לא להתרפס בפניהם ולראות בהם סלבריטאים. ישראל צריכה לכבד את חייליה האמיתיים, שמוסרים נפשם בצנעה וללא כל פרסום.

 

דב הלברטל הוא פובליציסט ומשפטן חרדי ישראלי. מחבר סדרת הספרים "ערך החיים בהלכה"