ההצדקה המרכזית של בנט להקמת הממשלה בחודש יוני, הייתה המחשבה שישראל חייבת לצאת מהפלונטר הפוליטי שנמשך שלוש שנים, והאיום שזה יימשך עוד זמן רב.

יו"ר ימינה נפתלי בנט בחר לזרוק הצידה את רוב הבטחות הבחירות שלו ולהיצמד למה שהוא כינה "הבטחה ליבתית" – מניעת בחירות חמישיות בכל מחיר. כן, גם במחיר קואליציה עם מרצ ורע"מ.

הדבק המרכזי "רק לא ביבי" הצליח לאגד את 8 סיעות לקואליציה הכי לא הומוגנית, עם סתירות אידיאולוגיות בכמעט כל קנה מידה.

למרות קואליציה צרה של 61 חברי כנסת בלבד, הייתה מחשבה שאולי האופוזיציה תישאר מפוצלת. כאשר 53 חברי בלוק הימין ו-6 חברי הרשימה המשותפת לא יעבדו יחד ולכן המאבק בהצבעות במליאה יהיה קל יותר.

שמונה חודשים אחרי המציאות התפוצצה לקואליציה בפרצוף, וחזית האופוזיציה אמנם לא אחידה אבל בהחלט פועלת בשיתוף פעולה.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

מהומה לילית במליאה בזמן ההצבעות השבוע (צילום: ערוץ כנסת)

מנגד, נדמה שהמשמעת הפנימית מדרדרת משבוע לשבוע – פעם רע"מ, פעם כחול לבן ולפעמים "סיעות יחיד" בדמות אלי אבידר או אביר קארה.

בקואליציה שכזו כל ח"כ הוא מלך, כל איום מערער את הספינה וכל הברזה תוקעת מהלכי חקיקה.

איפה ההישגים של הממשלה?

אירועי השבועות החולפים הציפו שוב את מה שכולם יודעים בסתר ליבם – המשבר הפוליטי לא הסתיים בהקמת קואליציה, וגם אם יש רשמית ממשלה נבחרת, זה לא אומר שיש שלטון מתפקד.

למעט ההצלחה בהעברת תקציב המדינה, הממשלה מתקשה להציג הישגים של ממש. נדמה שכל מהלך של שר אחד, עומד בסתירה לשר אחר, ושלכל קו אדום של סיעה אחת, יש קו אדום מנוגד בסיעה אחרת.

שולחן הממשלה במליאת הכנסת (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש 909

כמעט חודש שהחקיקה ממשלתית תקועה, וכאשר מעבר לפינה יציאה לפגרת האביב, קשיי התפקוד רק מתגברים.

נכון, מוקשים פוליטיים תמיד יהיו (וגם נתניהו סבל מקואליציית 61 שהתקשתה לתפקד), אך הבעיה האמיתית של הקואליציה היא שחבריה עסוקים כל הזמן בתדרוכים אחד נגד השני, תקיעת מקלות בגלגלים, והתעסקות בקבלת הקרדיט המתאים.

רק סביב המהומה של חוק הפנסיות הצבאיות אפשר לכתוב מגילה שלמה. גנץ, מיכאלי, הורוביץ וקארה – כולם מתנהגים אחד כלפי השני בתור אויב ולא בתור שותף, ואפילו לא מדובר בנושא הכי מהותי בממשלה.

אפילו מהפארסה סביב מינוי יו"ר סוכנות יהודית אי אפשר להתעלם. אפשר רק לדמיין מה ראש האופוזיציה יאיר לפיד היה אומר לפני שנה במצב דומה: "נתניהו מחריב את היחסים עם יהדות התפוצות ותוקע מינויים חשובים".

רק שהפעם זה לא במשמרת של נתניהו. והתירוצים מצטברים עוד ועוד.

התדרדרות תיעצר?

אם הכנסת משותקת רוב הזמן, אין קידום של חקיקה ממשלתית, מינויים חשובים לא מתקדמים (ומה שכן מאושר, נדמה רק כפתרון פוליטי, עיין ערך ג'ידא רינאוי זועבי) – אז מה ההצדקה לקיום הממשלה?

כאמור בעוד שבוע, יסתיים כנס החורף, והכנסת תצא לפגרה של חודשיים. אם ראשי הקואליציה הזאת חפצי חיים פוליטיים, הם יצטרכו לנצל את ההפוגה מהלילות הלבנים והמרדף אחרי רוב פרלמנטרי, כדי ליישר את ההדורים.

חברי הקואליציה אחרי העברת התקציב, ארכיון (צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)

אם בנט באמת האמין שעדיפה ממשלה יציבה על בחירות חמישיות, אזי שהמציאות מוכיחה שהתירוץ שלו כבר לא מאוד רלוונטי, ונדמה שאם הזמן הוא יתקשה עוד יותר להצדיק את המהלך הדרמטי שעשה בחודש יוני שעבר.

אף חבר קואליציה לא רוצה בהפלת הממשלה, אבל כמאמר הביטוי "אבן שטיפש אחד זורק לבאר גם אלף חכמים לא יוכלו להוציא אותה".

עם עוד משברון ועוד סכסוך – ייתכן שכנס הקיץ הבא יהיה גם אקורד הסיום של הקואליציה הנוכחית.