המלחמה באוקראינה. התקשורת לא מפסיקה לדבר על המצב הקשה, ההרוגים ועל השאלה הכה פשוטה ובמקביל הכה מורכבת "איך העולם נותן לזה לקרות בשנת 2022?".

עם זאת, חשוב לי לומר כבר עכשיו שאני לא הולך לנקוט צד, כל מי שמכיר אותי באופן אישי והיה איתי בקשר מאז תחילת המלחמה יודע שאני בעד שלום. על אף שנולדתי ברוסיה ועליתי לארץ עם הוריי בגיל צעיר, אני יודע שבמקרה הזה, עם כל הצער, בלתי אפשרי לצדד ברוסים.

כאשר ידיעות משני הצדדים מגיעות לישראל, ניתן לומר חד משמעית שהצד הרוסי מפר את החוק הבינלאומי, ובעיקר את החוק המוסרי ביותר. עם כל הרצון לנסות ולהבין את הנרטיב שמוכר להם האיש ההוא בצמרת הקרמלין, אני מבין שזה פשוט מטורף ולא הגיוני, איך שלא נסתכל על זה. אבל יותר מכל – כואב לי על החיילים המסכנים שנשלחו לשדה הקרב, משני הצדדים, וצריכים להילחם מלחמה מיותרת כל-כך באחיהם ההיסטוריים.

מכל הסיפורים ששמעתי על הצנזורה ברוסיה, עד היום הייתי בטוח שמדובר בהגזמה, ושזהו עוד מיתוס מיני רבים שכבר חלף זמנו מאז התפרקות ברית המועצות. אלא שאז, לפני יומיים, קיבלתי קישור לקבוצה אוקראינית שבה מעלים תמונות מזוויעות של גופות, מסמכים אישיים של חיילים רוסים שנמצאו בשדה הקרב וסרטונים של רבים מהם בשבי האוקראיני. תאמינו לי שאתם לא רוצים לראות את זה.

כוחות צבא רוסים במרכז חרסון, מהרשתות החברתיות

חברי מרוסיה סיפרו לי שהמשטר הנוכחי לא מודיע למשפחות באופן רשמי על מות יקיריהם, מפני שבמלחמה הזאת – "לרוסים אין אבדות". אז הכל נשאר כך, לא מספרים, מחרישים, ובעיקר משאירים לאזרחים אוקראינים אכפתיים לעשות את העבודה באמצעות קבוצות כאלה. הצנזורה הרוסית החליטה שהכל פייק ניוז, מחזה, שטויות במיץ שהאוקראינים ממציאים, אך טרם ראיתי מאפר או במאי שיודע לעשות עבודה מקצועית כל-כך.

מסתבר שאם אתם רוסים ואחד מבני המשפחה נשלח לשדה הקרב (אגב, רבים אפילו לא יודעים שקרוביהם נשלחו לאוקראינה) – הדרך היחידה לגלות זאת היא ברשתות החברתיות, מפני שאת האתרים הרשמיים שפתחו באוקראינה במיוחד לכך, הרוסים החליטו לחסום.

דפדוף קצר בקבוצה, ומבין כל החיילים תפס אותי בחור בשם קיריל ממחוז וורונז' שברוסיה. גם אני קיריל, וגם לי יש קרובי משפחה במחוז הזה. האוקראינים מצאו את החוגר שלו, רישיון הנהיגה, תמונות משפחתיות ששמר קרוב לליבו ומכתבים אישיים.

איני יודע בדיוק מה עלה בגורלו, מפני שמדובר רק בסרטון קצר שבו מדפדפים במסמכים שנמצאו בשטח. אך ככל הנראה שהמצב לא טוב. מאז, כבר יומיים, קיריל לא נותן לי לישון. תחשבו על זה, בהנחה שהשלטון לא מגלה פרטים באופן רשמי, הייתם רוצים לקבל הודעה ברשתות החברתיות שבה תגלו שמשהו קרה לבן שלכם, אחיכם או לבן הדוד? אם תשאלו אותי, הייתי רוצה לדעת על כך – לפחות אם אין מוצא אחר.

טנק אוקראיני (צילום: שאטרסטוק)

החלטתי לחפש אותו ברשתות החברתיות הפופולריות ברוסיה והשארתי תגובה מתחת לסרטון. כעבור כמה שעות, צעירה רוסיה בשם קארינה יצרה איתי קשר והצטרפה לחיפושים. בדיעבד, היא לא הצליחה למצוא דבר, אך כשמצאנו את עיר הולדתו של קיריל במחוז וורונז', היא החליטה לפרסם פוסט בעמוד מיוחד של העיר שבו בדרך-כלל שואלים שאלות, מוכרים דירות ומדווחים על כלבים וחתולים שנעלמו.

בינתיים, מצאתי אותו. מצאתי גם את בני המשפחה שהיו מחוברים לא מזמן. מצאתי הכל. לאחר התלבטות ארוכה והתייעצות עם חבריי, החלטתי לכתוב לבני המשפחה ולצרף את הסרטון שרץ כבר יומיים ברשת. לצערי, לא הייתה תגובה, אך לפחות הם ראו את ההודעה. כנראה שייקח להם זמן לעכל.

כמה דקות אחרי ההודעה, הפרופיל של קיריל, שנראה לאחרונה ב-10 בפברואר, התחבר. אני מניח שהמשפחה גילתה על מה שקרה בזכותי ונכנסה לעמוד שלו. מיד סיפרתי לקארינה שהמשימה הושלמה. בתגובה לכך, היא שלחה לי צילום מסך מהקבוצה ההיא – "הועברת לרשימה השחורה".

אזרחי רוסיה אינם אשמים במלחמה המיותרת הזו, אלא האיש ההוא בצמרת הקרמלין. עם זאת, הנרטיב שההנהגה מוכרת להם כה חזק, עד כדי כך שרובם הגדול אפילו לא רוצה לשמוע משהו אחר. אפילו כשמדובר בבן העיר שנלחם באוקראינה. הם פשוט לא מאמינים בתסריט כזה שהבנים שלהם יכולים להיהרג בשדה הקרב. מעבר לזה, תזכרו שהבעיה היא שגם השלטון עצמו לא ידווח לקרוביו של קיריל שהבן שלהם כנראה לא יחזור לעולם. זוכרים? לרוסים אין אבדות במלחמה הזאת.

מתי הפכנו כאלה צמאי דם? איך קרה שלעם הרוסי לא אכפת בכלל שבניו נהרגים במלחמות? מסתבר שברוסיה של 2022 אין ערך לחיי אדם ולא רוצים לשמוע או לדבר על הרוגים או שבויים.

 

קיריל גייבורונסקי, הוא סטודנט לתואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית