לפני שנתיים וחצי הצטרפה התאחדות הסטודנטים הארצית למחאת האוהלים. "אנחנו הישראלים החדשים", קבע יו"ר ההתאחדות דאז, איציק שמולי. ההפגנות הלכו וגברו, עד שהגיעו מאות אלפים לכל הפגנה.

יוקר המחיה ובעיית הדיור מלוות את התודעה הישראלית עד היום. על אף ההמולה התקשורתית הרבה, מעורבות ההתאחדות לא הייתה קונצנזוס. היו שראו בכך ניצול המחאות למקפצה פוליטית עבור שמולי. היו שראו בעמדות הנהגת המחאה עמדות שגויות. היו שראו בכך ניסיון לנגח את ממשלת נתניהו.

שמולי, כידוע, נכנס לפוליטיקה. בבחירות שנערכו לפני אחד עשר חודשים הוא התברג לרשימת מפלגת העבודה לכנסת, וכיום הוא מכהן כחבר כנסת מן השורה. החליף אותו אורי רשטיק, גם הוא – איך לא, איש מפלגת העבודה. לפני כחודש, הוביל רשטיק יוזמה של חבר הכנסת חיליק בר (העבודה) ותנועת השמאל 'קול אחד' להוציא משלחת של מאתיים סטודנטים לרמאללה. המשלחת אמורה הייתה להיפגש עם יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס.

החלטה זו עוררה כעס רב, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית. פגישה עם יו"ר הרש"פ תמיד נתפסת כמעשה שמאלני-פוליטי. המעורבות של 'קול אחד' וחיליק בר לא מסייעות לאנשי הימין לעכל את ההחלטה. היו שטענו שעל מנת לאזן את ההטיה הפוליטית שמאלה של ההתאחדות באפליה מתקנת. לעומת זאת, שורש הבעיה טמון בכך ששוב ושוב רואים נציגי הסטודנטים בתפקידם כר פורה לקידום פוליטי אישי במקרה הטוב וקידום אג'נדה פוליטית שנויה במחלוקת במקרה הרע. ראוי לציין כאו שאת ההחלטה של ההתאחדות הסטודנטים להוציא משלחת לרמאללה הכריע יו"ר האגודה בבר אילן.

אולי תדאגו לסטודנטים?

ואז אגודת הסטודנטים של בר אילן ביקשה לחדור לקונצנזוס. השיטה – הפגנה בעד שחרורו של יהונתן פולארד. כמובן, כמו רוב הישראלים, אני בעד שחרורו של פולארד. גם אני רוצה לחזות בו בנמל התעופה בן גוריון, גם אני מקווה לראות את ראש הממשלה מחבק אותו, כפי שחיבק את גלעד שליט בזמנו. גם אני מייחל ליום בו פולארד יהיה יחד איתנו כאן, חופשי בארצנו.

ולמרות שאני בעד שחרורו של פולארד, אני מתנגד לקיום ההפגנה. שוב, כמו בימיו של שמולי, לוקחים נושא בקונצנזוס על מנת לקדם אינטרסים פוליטיים אישיים. העצוב פה, הוא שאלו שהתנגדו למעורבות הפוליטית של נציגי הסטודנטים כשזה לא התאים לעמדות שלהם, לא רואים שכעת הם אלו שמעודדים מעורבות פוליטית פסולה של אותם הנציגים.

פעם זו גמליאלי, פעם זה שמולי, פעם זה רשטיק, פעם זה בר נוי. לא משנה אם זה ימין, שמאל, ציוני או אנטי ציוני, נציגי הסטודנטים צריכים לדאוג לאינטרסים של הסטודנטים בראש ובראשונה, וכיום נעשה יותר ויותר ברור שהסטודנטים היחידים שהנציגים דואגים להם אלו הם עצמם. ובכל פעם שזה קורה, לוקחים את כספי הציבור שמממן את האגודות ואת התאחדויות הסטודנטים הללו ומנצלים אותם לקדם את עצמם ואת האידיאולוגיה שלהם, לא של הכלל.

כל התאגדות סטודנטיאלית נועדה להגן ולקדם את האינטרסים של ציבור הסטודנטים הארצי. כשהתאחדות הסטודנטים הארצית מנסה לקדם את תהליך השלום, כשאגודת הסטודנטים מנסה לקדם את שחרורו של פולארד, אין אינטרס סטודנטיאלי אחד שמישהו דואג לו, ובמקום לדאוג לאינטרסים של הציבור – הם דואגים לאינטרסים שלהם.

מי שמקבל מעורבות של אגודת סטודנטים בעניין פולארד, שלא יתפלא שיום אחרי כן התאחדות הסטודנטים מקבלת החלטה להוציא משלחת לרמאללה. העקרונות הם אותם עקרונות, האינטרסים הם אותם אינטרסים, רק ההחלטות משתנות.

==

עקיבא לם הוא סטודנט וכתב בעיתון שביעי.