פרשת ויקהל: השוויון החברתי היה הבסיס להקמת המשכן. כל יהודי יכל לתרום. ולאן התרומה תגיע? – לא לפי השבט, המשפחה או המעמד, אלא רק לפי טהרת הלב.
בצלאל יודע לקרוא את המחשבות, ולזהות על התרומות השונות באיזו נדיבות, באיזו טהרת לב, באיזו קדושה הם נתרמו ועל פי זה לדעת לאיזה כלי הם יופנו. לא לפי מעמדו של התורם אלא לפי טוהר כוונתו.
צפו:
בצלאל ואהליאב מנצחים על מלאכת בניית המשכן, בצלאל משבט יהודה ואהליאב משבט דן. אומר רש"י שהשבט הבכיר והשבט הפחות מנהלים יחד את העבודה, לאמור, אם היית איש מקצוע היודע לעבוד עם עץ, ברזל או בדים היית כשיר לעבודה, ולא משנה מי המשפחה שלך, או מאיזה שבט אתה, העיקר היא המקצועיות.
ואכן, את הבדים טוו הנשים מכל העם, כל מי שידעה לטוות, ולא משנה מאיזה משפחה הגעת.
זמני כניסת שבת ויציאת שבת פרשת ויקהל-שקלים תשפ"ב
שוויון מוחלט, חוץ מסטייה קלה אחת: הנשיאים.
לנשיאים הייתה איזו תחושת מעמד, שהם מורמים מעם, ועל זה הם נענשו. מה נשאר להם לתרום?
– "והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן", הקב"ה דאג שיישאר לנשיאים לתרום את האבנים, כי על האבנים יש את השמות של כל בני ישראל, פעם אחת על הכתפיים של הכהן הגדול ופעם אחת על החושן, כדי להגיד להם: פספסתם, כל עם ישראל יחד שייך למשכן.
זאת ועוד, הם תרמו גם "ואת הבושם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטורת הסמים", שמן המשחה אף הוא מראה את אותו עניין, זהו שמן שבו משחו את כל הכלים, את כל הדברים, ללא הבדלים בין חפץ לחפץ ובין כלי לכלי. וכן הקטורת עם כל חלקיה, כל צמחיה השונים, כולל החלבנה וריחה הרע, עולים יחד לריח ניחוח.
האחדות, השוויון החיבור של כל עם ישראל זה הבסיס להקמת המשכן.
תגובות
אלו כמובן הבלים מרמה הנמוכה ביותר שאפשר לדמיין . הכותב מרקסיסט מחופש לרב המציב כעובדה את מלחמת המעמדות בחברה דבר שקיים רק במוחם המעוות של מקרסיסטים פרימיטיביים מסוגו . לגופו של ענין עם ישראל מחולק למעמדות באופן חד משמעי . בכורים לויים כהנים גרים שמחולקים גם הם לתתי מעמדות וכו וכו . המעמדות מובדלים גם על ידי פריוולגיות והקניית זכויות שונות לפי מעמד . כמובן שאין שויון בשום פנים ואופן . לשלב את אליל השויון ביהדות הוא בדיוק אותה עבודה זרה שהמציאה הציונות הדתית כאילו דת יכולה להיות ציונית וכאילו הכל הולך עם הכל .