בימים שאחרי התפרצות הפרשייה האומללה של חיים ולדר לחיינו, נוצרה טלטלה לא מועטה בעיקר בקרב הציבור הדתי שולדר כלל לא בא ממנו.

תהיתי רבות לפשר המלל הרב שפרץ וכמעט וגרם לשסע בקרב חלקים בקרב הציבור. עד היום יש מידידיי שזועמים עליי ללא ששמעו ממני אף מילה בעניין כי אולי אני חושב לא כמותם אלא כמו…

לצערי, עיקר העיסוק בפרשייה דנן שוב מוחמץ כמו עיסוק בסיפורים דומים מהעבר. רוחה של התקשרות הכללית שולטת בקרבנו בשיח, בתוכנו, בצורתו ובעיקר בטפל והצהוב שבו, ורבים מאיתנו נגררים לשם.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרב שרקי על חיים ולדר (צילום: ברית עולם)

האם זה באמת חשוב את מי הטריד, כמה הטריד והנבירה בתוככי הרפש של המעשים?

האתגר שפרשייה קשה זאת מעמיד בפנינו הוא, איך אישים רבי פעלים שהטיבו עם הפרט והחברה נופלים לשוחות אלו, ועיקר העיקרים איך נמנע את הפוגענים הבאים, ובשפה בית מדרשית – איך בונים זהות דתית נקייה וטהורה בתוככי המורכבות של חיים רוויי יצרים ואתגרים?

כמובן, בשורות אלו אין ביכולתי לפרוש משנה סדורה בעניין, אך כקריאת כיוון אכתוב בקצרה.

יצר הרע הוא מלך זקן וכסיל שלא נולד אתמול עם האינטרנט. לפתח חטאת רובץ. הוא שם מאז ומתמיד, אך בכל תקופה היסטורית הוא עוטה לבוש אחר המתעתע בנו ומוליך אותנו שולל והכרח להבין את כללי המשחק החמקמקים שלו.

לפני כ-113 שנה הוזמן אבי הפסיכואנליזה ז.פרויד לאמריקה לחגיגות 20 שנה להקמת אוניברסיטת clark ושם נשא 5 הרצאות על משנתו הפסיכולוגית הנרקמת.

כשהספינה התקרבה לחופי אמריקה, אמר פרויד לתלמידו ק.ג.יונג שהצטרף למסעו: "הם לא מבינים את זה, אבל אנחנו מביאים להם את המגפה". ובעצם פרויד התכוון שמשנתו הולכת לשנות את ולהשתלט על התפיסה האנושית ביחס למיניות (כמה שצדק..), בהגדירו את יצר המין ככוח מרכזי ואבסולוטי כמעט המניע את האורגניזם האנושי והתנגדות אליו תייצר הפרעות נפשיות.

לתפיסה זאת השלכות רבות שחלחלו לאיטן לאורך השנים לכל שדרות החברה. תפיסת האדם כיצור מיני המונע מדחפים ארוטיים דחקה לקרן זוית את החלקים הנאצלים שבאישיות האדם ובכלל זאת את יכולת הבחירה שלו.

גישה זאת יוצרת טולרנטיות לחולשותינו וקבלתן המוחלטת כטבע ראשון של האדם. מכאן הדרך קצרה לויתור ולייתור שאיפות של טהרה וקדושה, וליישור קו עם חולשות אנושיות ומכח זה הבניית תפיסה שלמה הנותנת לגיטימציה לשחרור מיני בחסות ההלכה וד"ל.

גישות אלו לא פסחו על הציבור הדתי, ואף לא לדאבון הלב על חלק מהשיח בבתי המדרש מסויימים. ראו איך השיח המיני הפך להיות לגיטימי על צורותיו השונות בפרהסיה הציבורית, ושפה צנועה ונקייה הפכה לארכאית ומיושנת.

אין כוונתי להימנעות מעיסוק בסוגיות של צניעות. ברור שחובתינו ללמד זאת, אך חלף יחס שמבקש לרומם ולטהר את חיינו מהסתערות החושים, נשאבנו למגרשו של הליבידו הפרויידני ואחר כבוד עטרנו את ראשו בכיפה ושביס וממילא הכל כמעט מותר, בהיות והתכנים נותרו כשהיו.

את המושגים טהרה, איפוק ועידון החליפו שלל ביטויים הישר מבית היוצר של הוליווד. אם אנו רוצים להוציא יקר מזולל, הרי שהלימוד הגדול שמתחייב ממשברים אלו, ראוי שהדגש המרכזי בעיקרו ייושם על כנות פנימית ומוסרית ביחס לחולשות האדם ובפרט אלו שהשתרשו משחר טל הילדות.

בירור מעמיק בסוגיית התשובה והתיקון, מה בין התמודדות יצרית נורמלית לבין פרוורסיה שמחייבת טיפול מקצועי, ועוד פרק בכוח הבחירה והרצון של האדם בהיות וסיטואציות מעין אלו עשויות לערער את אמון האדם בעצמו ובטוב שבו.

מן הראוי לראות בפרשיות כאובות אלו כמיקרוקוסמוס שמצוי בפוטנציאל האנושי של כולנו, והרשות נתונה לעדנו ולטהרו או חלילה להיות מסור לכבליו.

ונסיים בדברי רבנו הגדול הרמב"ם: "רְשׁוּת כָּל אָדָם נְתוּנָה לוֹ: אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ; וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה וְלִהְיוֹת רָשָׁע – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְעִקָּר זֶה – עִקָּר גָּדוֹל הוּא, וְהוּא עַמּוּד הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה".