גישות חינוכיות שונות יש בעולם. לכל אחת מהן נימוקיה וטעמיה. בכל כיתה ישנם תלמידים מתקשים. התלמידים הם שונים, וכשרונותיהם אינם שוים. כיצד מסייעים לתלמידים המתקשים?

יהיה מי שיאמר: נפחית מעליהם את העול. א"א לדרוש מתלמיד חלש מה שדורשים מתלמיד מצטיין. נקל עליהם, נדרוש מהם פחות.

יהיה מי שיאמר: להפך, אני מאמין גם בתלמיד החלש. אני יודע שאם הוא יתאמץ – גם הוא יצליח. אני מעריך אותו. לכן, אדרוש ממנו בדיוק מה שאני דורש מחבריו. אני יודע שאצל התלמיד הזה יעלה הדבר במאמצים מרובים. אבל אני סבור שהמאמץ משתלם. אם בסופו של דבר יגיע התלמיד בכחות עצמו להישגים של שאר הכיתה, יהיה הדבר אך לטובתו.

התלמידים החלשים ודאי יאהבו פחות את המחנך מהסוג השני. הם אולי אפילו יטענו שהמחנך שונא אותם ומתעלל בהם. "למה אנחנו צריכים את זה?" ישאלו התלמידים. "טוב לנו ככה, כשמוותרים לנו. אנחנו לא בנויים למאמצים גדולים". אבל כמובן שאי אפשר לומר שהמחנך הזה אינו אוהב את התלמידים החלשים האלה. להפך, הוא אוהב אותם, מעריך אותם, ומצפה מהם בדיוק למה שהוא מצפה מהתלמידים החזקים. הוא עושה זאת לטובתם, כדי שהם יגדלו ויעמדו על רגליהם שלהם. אדרבה, המורה הרוצה להנציח את חולשתם של החלשים הוא המורה המתעלל. מורה המתיחס אל התלמיד החלש כאל אחד שנולד חלש וישאר חלש, הוא המורה השונא את התלמיד.

מורה שמעוניין בהצלחתם של החלשים, יוכל גם לטפח בכיתה אוירה המעריכה את מי שמצליח ומונעת הערכה ממי שאינו מצליח. בטווח הקצר זה אמנם יוצר הרגשה לא נעימה אצל החלשים. אבל בטווח הארוך זה מרומם את כל הכיתה, ומעודד את כל התלמידים, כולל החלשים, להתקדם. לכן, בטווח הארוך זה לטובתם. אדרבה, יצירת אוירה המשדרת לחלשים שזה לא נורא שהם חלשים, היא זו שתגרום להם להשאר חלשים.

להשאר בכסא הגלגלים

לפעמים בא הדבר לידי ביטוי גם בתחומים אחרים. פצוע שאיבד איברים, יתקשה להשתקם. לפעמים אם הוא ירצה לחזור ולתפקד ככל האדם, יעלה הדבר במאמצים מרובים מצידו. זה לא יהיה קל. יהיה מי שיאמר לו: למה לך? תשאר כל חייך בכיסא גלגלים, ואחרים ישרתו אותך. למה לך להתאמץ? אבל יהיה מי שיאמר לו: התאמץ והתאמץ והתגבר. נכון, זה יצריך עבורך מאמץ גדול, לא רק בשעת השיקום אלא כל החיים. אבל זה שוה: בסופו של דבר אתה תלך על שתים (אע"פ שאחת מהן מלאכותית) ולא תהיה תלוי באחרים. אז מי כאן האוהב ומי המתעלל? זה שמעודד את האיש להתאמץ למרות שזה מאד מקשה עליו, או מי שמעודד אותו להשאר תלוי באחרים כל חייו?

כאן יטען הטוען, למה ליצור אוירה המעודדת את המצליחים ומונעת עידוד מהנכשלים? ממילא יש לאיש מוטיבציה להלך על שתים ככל אדם. אבל גם זה לא תמיד נכון. לפעמים המאמץ הנצרך כדי להשתקם הוא כ"כ גדול, וקשיי השיקום הם כ"כ גדולים. כך שהפיתוי להשאר נכה הוא גדול, וכדי לשקם את האיש צריך להעניק לו אוירה שתתמוך בו אם הוא יתאמץ, ותזלזל בו אם הוא יבחר שלא להתאמץ ולהשתקם.

גם עידוד אנשים לטפח את כושרם הגופני ולשמור על בריאותם, עלול להמצא באותן הגדרות. תמיד יהיו כאלה שיהיה להם קל יותר, וכאלה שיתקשו יותר. יש אנשים שיאמרו: "לא כל אחד טוב בכל דבר. יש כאלה שטובים בלרוץ ולהתאמן, אני טוב בלאכול ממתקים. זה התחום שלי". אדם כזה, אם ירצה להיות בכושר, יצטרך להתאמץ יותר מכל אדם אחר. הוא גם יצטרך לעבוד קשה כדי שלא לאכול את כל המאכלים שהוא התרגל לאכול. זה יתבע ממנו מאמץ גדול מאד, החל מהיום ועד יום מותו. אבל הוא יכול. הוא יכול להכנס למשמעת של תרגילי כושר, והוא יכול להכנס למשמעת של אכילה. זה לא יהיה קל, אבל זה אפשרי. מי שאוהב אותו ילחץ עליו להתאמץ ולהיות בריא וכשיר. מי ששונא אותו יאמר לו: "אין לך מה להתאמץ. עשה מה שמתחשק לך. נולדת שמן וחסר כושר וכך גם תשאר".

גם כאן, יטען הטוען, אין צורך להפעיל עליו לחץ. בשביל מה? אתם חושבים שנעים לו להיות שמן וחלש? אם הוא היה רוצה הוא כבר היה יוצא מזה. זה לא נכון. נכון שהוא היה רוצה להיות רזה וחזק, אבל יש הרבה דברים שמפתים אותו לא להתאמץ, אלא להשאר בתוך הביצה שלו, שבה הוא אוכל כרצונו. ולא צריך להתאמץ. יצירת אוירה המעריכה את אלה שמתאמצים ומתאמנים ומגיעים להישגים, ומזלזלת באלה שאינם כאלה, תיטיב עם אותו אדם ותעודד אותו לעשות את המאמץ הנדרש ממנו.

המאמץ כדאי

זה נכון גם לגבי התנהגות. יש אנשים שגדלו והתחנכו בחברה של פושעים. מי ששונא אותם יאמר להם: "נולדת גנב וגנב תשאר כל חייך". מי שאוהב אותם יאמין בכחם להשתנות, ואף ידרוש מהם זאת. יתכן שזה יעלה להם במאמץ כבד מכאן ועד יום מותם, אבל מי שאוהב את האנשים האלה יאמין שהם יכולים לעמוד במאמץ הכבד הזה.

כנ"ל בענייני היצר. לאדם יש יצר מין שנועד לכך שהוא יוכל לשאת אשה, להוליד ילדים, ולגדל משפחה מרובת דורות לתפארת. יש אנשים שאצלם היצר הזה מנותב לכוונים שאינם פוריים. כגון גברים החושקים בגברים או נשים החושקות בנשים. מי שאוהב את האנשים האלה וחפץ בטובתם, יאמין ביכולת שלהם להשתנות, להתגבר, לשאת אשה ולהקים משפחה. מי ששונא אותם, יאמר להם: "כזה נולדת וכזה תשאר לעולם". נכון, כדי להשתנות הם יצטרכו לעשות מאמצים גדולים מאד מאד, מכאן ועד יום מותם. אבל המאמץ כדאי. מי שאוהב אותם לא ימנע מהם מאמץ, הוא ידרוש מהם לעבוד קשה כדי להשתנות ולחשוק באשה. זוהי עבודה קשה מאד, אבל זו עבודה לטובתם. היא באה מתוך רצון להיטיב עמם, ומתוך הערכה ליכולת שלהם להיות כאחד האדם.

לפעמים גם כאן הדרך היא ליצור אוירה המעריכה את האיש שחושק באשה ומזלזלת באיש החושק באיש. אוירה כזאת תעודד את האדם לטפח לעצמו את הדימוי של האיש הנורמלי, החושק באשה. ומתוך כך – תעודד אותו להתקדם.

יהיו כאלה שיטענו גם כאן שאין צורך באמצעי לחץ כאלה, שהרי האיש אינו רוצה להיות כפי שהוא. הוא רוצה להשתנות. אבל זה לא תמיד נכון. שהרי מלבד הרצון להשתנות, האיש חשוף לפיתויים רבים המפתים אותו שלא להתאמץ, אלא להשאר כפי שהוא. מי שבאמת חפץ בטובתם של האנשים האלה – יאמין ביכולתם להשתנות, להשתקם, ולהיות ככל האדם.

לפעמים, האנשים האלה נהנים להמשיך לשכשך בביצה המפתה שלהם, והם נרתעים מהמאמץ הכרוך ביציאה ממנה. לכן, כשהם נתקלים במי שמנסה להוציא אותם מהביצה או ליבש את הביצה שלהם, הם יכנו אותו בכל מיני כינויים המרמזים על כך שהוא שונא אותם או פוחד מהם. אבל אין בזה אמת. זאת סתם דרך התגוננות שלהם מפני הצורך להתאמץ, לעבוד קשה, ולהתנזר מפיתויים.

בקצור: לא תמיד מה שטוב לאדם הוא לרדוף אחרי החיים הקלים לטווח קצר, המפתים והקורצים. לפעמים הדרך אל ההצלחה היא קשה ומצריכה מאמץ תמידי וארוך. אבל היא משתלמת. יש לאדם יכולת להתמודד ולהתגבר על הקשיים. צריך רק התמדה ומסירות.