רבות דובר על ההגעה או אי ההגעה של הציבור הציוני דתי להפגנות. פעם היו באים בהמוניהם, היום כבר לא. מה קרה לציבור?

לפני כמה שנים נשלחתי לסקר את אחת מהפגנות הימין שהובילו ראשי מועצות ביהודה ושומרון מול נתניהו. ההפגנה הייתה בקרבת מעון ראש הממשלה. הייתה דרישה של מרכיבי ביטחון, אישורי בניה ליהודה ושומרון ועוד. עוד בטרם ההפגנה, כשנכנסתי לעובי הקורה, גיליתי שזו בכלל מחלוקת ופוליטיקה פנימית של ראשי הרשויות ביו"ש, בעוד אחדים ניהלו מו"מ בחדרים הסגורים מול אנשי נתניהו ומשרד הביטחון, אחרים רצו להפגין שרירים ויזמו הפגנה כדי לגזור את הקופון.

חבריהם שראו כך, לא יכלו להישאר אדישים ולהשאיר את כל הקרדיט לחברי מועצות אחרים, אז הם יישרו קו והגיעו גם הם לנאום בפאתוס מול מאות המפגינים. היה פה ערבוב של איזה קו לנקוט מול הממשלה, יחד עם אגו והצגת הצלחה שכל צד רצה לעצמו.

בעיצומה של ההפגנה כשאני כבר מכיר את הפוליטיקה הפנימית, אני רואה קרובת משפחה שהגיעה יחד עם האולפנה שלה להפגנה. אני רואה אותה וחושב, היא באה בתחושת שליחות, בעידוד מוריה ורבניה, לספק גחמות פוליטיות כאלו ואחרות. לא כל ההפגנות כאלו, אבל ברבות מהן ובשנים האחרונות יותר ויותר זה נע סביב הציר הזה.

חשבתי לעצמי האם גם הפגנות הענק שהדור שלי היה הולך אליהם, בתור ילדים ונערים, מהישיבות ומהאולפנות, היה רווי מניפולציות פוליטיות עם מעט מאוד תוכן? אבל נזכרתי על מה היו ההפגנות ונרגעתי.

גם אם היו, ובוודאי שהיו, ניואנסים ומאבקי כוח פוליטיים, המהות והרוב נגעו לסוגיות חשובות. ההפגנה הענקית נגד נסיגה מרמת הגולן עם הסיסמאות: "העם עם הגולן" ן-"שלום עם הגולן", שניסח אורי אורבך ז"ל. הפגנות הענק נגד איום ממשי על ריבונותה של כברת ארץ ועל ביטחון המדינה.

אחריהן הגיעו ההפגנות הסוערות נגד הסכמי אוסלו, אותם הסכמים שהביאו למרחץ דמים, לשינוי אסטרטגי ביהודה ושומרון. אוסלו א', אוסלו ב' וכל מה שהתחולל בניהם.

ההפגנה אחר כך נגעה לפריצת האינתיפאדה השנייה, כל הארץ ספגה פיגועי דמים רצחניים, השקר של אוסלו קרס ברעש אדיר והחידלון הביטחוני היה משתק. ירו על גילה, על פסגות, על נווה דקלים. כל הארץ הפכה חזית. יצאנו להגיד "תנו לצה"ל לנצח". זה לא היה משחק ילדים.

ההפגנה האחרונה מרעישת הארץ הייתה ההפגנה שגם הובילה לאכזבה רבה. מחאה שספק אם נראתה כמוה במדינת ישראל. מחאה נגד תכנית ההתנתקות שביקשה לעקור יישובים פורחים מגוש קטיף וצפון השומרון. גם שם הייתה פוליטיקה, או כמה שהייתה בנוגע להתנהלות, אך היה לזה היבטים של ממלכתיות והכי חשוב היה איום אמיתי שגם מומש בעקירת יישובים כשלעצמם ובהבאת טילים מעזה על לפחות חצי משטחה של מדינת ישראל.

נכון שאחד הדברים הכואבים שיצאו מאותה מחאה, אחרי אירוע כפר מימון, שההנהגה עצרה את האלפים שהגיעו מבחוץ, הוא גם אכזבה מההנהגה וגם יאוש מכך שהפגנות יכולות לשנות משהו. אין ספק שזה אולי הדבר שהכי פגע ביכולת האקטיבית של הפגנות, אבל גם, כנראה כי ההפגנות בשנים האחרונות היו יותר ציניות פוליטית מאשר מאבק ערכי אמיתי, מול איום ממשי.