מפת הסכסוכים והאינטרסים של הליכוד | עושים סדר
הגישה כלפי הממשלה, חוק ברקת, קריאות התיגר נגד נתניהו, נוכחות השרים לשעבר ועוד: חצי שנה לאחר המעבר לאופוזיציה, הרוחות בליכוד סוערות והמאבקים בין הח"כים רק מצטברים
חצי שנה אחרי המעבר לספסלי האופוזיציה, הרוחות במפלגת הליכוד סוערות ללא הפסקה. 12 שנים בשלטון, הרגילו את אנשי הליכוד לשבת בשולחן מקבלי ההחלטות ועם תפקידי מפתח, והם עדיין נאלצים להתרגל למצב הפוליטי החדש.
למרות שמנהיגותו של יו"ר הליכוד וראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, נשארה יציב, מתחת לפני השטח, הקרבות הפנימיים בתוך הליכוד מחלקים את חברי הכנסת למחנות, שמערערים את היציבות מפלגתית.
קריאת תיגר על מנהיגותו של נתניהו
בחודש אוקטובר הודיע ח"כ יולי אדלשטיין כי הוא יתמודד מול נתניהו על ראשות הליכוד ואף טען שרק החלפתו, תביא להפלת הממשלה ותחזיר את המחנה הלאומי לשלטון.
מדובר בקריאה הפומבית הראשונה נגד נתניהו, מאז שגדעון סער התמודד מולו והפסיד, מה שהביא לזעזוע בתוך שורות הליכוד. אדלשטיין הוא אמנם הראשון שאומר זאת בקול רם, אך אליו מצטרפים ח"כים אחרים כמו ניר ברקת, ישראל כ"ץ ואפילו מירי רגב, שכבר דיברו על העידן שאחרי נתניהו, והשיח על אלטרנטיבה בתוך הליכוד כבר נוכח.
בשבועות האחרונים מתפרסמים סקרים הבוחנים את מצב המנדטים, אם בראשות הליכוד ייבחר אישיות אחרת. אמנם בכל הסקרים המועמדים מביאים פחות מנדטים מנתניהו, אך מכיוון שהם לא נפסלים ע"י בנט, סער וליברמן, הם לכאורה מאפשרים הקמת ממשלת ימין – אפילו בכנסת הנוכחית.
למרות שכולם נשבעים לעמוד מאחורי נתניהו כל עוד הוא יהיה ראש התנועה, עצם השיח ההולך וגובר על האפשרויות "האחרות", מציף את השאלה – שעד כה היה מתחת לפני השטח.
הגישה הממלכתית מול הגישה התוקפנית
אחד ההבדלים הבולטים בתוך סיעת הליכוד, הוא דרך ההתבטאות של חברי הכנסת נגד הממשלה.
מצב אחד יש קבוצה יחסית קטנה אך רועשת שתוקפת בחריפות ובמילים קשות את ראש הממשלה בנט ושאר חברי הקואליציה שלו, אך מצד שני הרוב שמעדיף אמנם להעביר ביקורת אך בצורה מכובדת יותר.
חברי הקבוצה הראשונה כוללת ח"כים כמו גלית דיסטל-אטבריאן, שלמה קרעי ומאי גולן אך הפרובוקטיבי ביותר הוא ללא ספק דודי אמסלם, שהפך להיות הקול הכי מזוהה עם המתקפות שלוחות הרסן שלו בתקשורת ובמליאה.
דווקא ממולו אפשר להציב את ח"כ מיקי זוהר, שלמרות שבעבר היה נחשב יותר תקיף, סובר שיש לשנות גישה לתפיסה "ממלכתית" יותר, דווקא על מנת להחזיר קולות ימין מתון חזרה לליכוד.
הסוגיה ממשיכה להעסיק את חברי הליכוד אבל הפעם נראה שהרוב נשאר דומם, והמיעוט הקולני מכתיב את הטון המתלהם.
בעד או נגד "הליכודניקים החדשים"
אחד המאבקים החריפים המתרחשים כעת בתוך מוסדות הליכוד, הוא ביחס לקבוצת המתפקדים של "הליכודניקים החדשים", והאם הם נטע זר בתוך המפלגה.
כזכור מדובר בקבוצה המונה כמה אלפי מתפקדים, שמציגים כלפי חוץ אג'נדה ליברלית בפן הכלכלי אך בעיקר בפן של זהותה הדמוקרטית של המדינה (שוויון זכויות, שלטון החוק, חופש ביטוי ועוד). עם זאת, כבר שנים ארוכות שיש ביקורת על הקבוצה הזו, שמואשמת בניסיון להשפיע על הרכב רשימת הליכוד ולהפוך אותה ליותר "שמאלנית, חילונית ותל-אביבית".
הטענה היא שאותם אנשים מתפקדים לתנועה, מנסים לשנות אותה מבפנים, אך למעשה לא באמת מצביעים לה בבחירות ולא מזדהים עם ערכי הליכוד.
בתקופה האחרונה יצא נתניהו במלחמת חורמה נגדם, ועד כה בית הדין של התנועה נמנע מפסילה כוללת של מתפקדי "הליכודניקים החדשים", אך כן החליט שהם ייבחנו בצורה פרטנית.
נתניהו גם מיקד את הביקורת שלו נגד ישראל כ"ץ, יו"ר מזכירות הליכוד, וטען שהוא לא מתגייס למאבק נגדם, וזאת על מנתלשמור על הקולות שלהם.
אגב, למעט כ"ץ, יש עוד חברי ליכוד שמביעים התנגדות לפסילה הקבוצה, כמו צחי הנגבי, יובל שטייניץ, קרן ברק, ניר ברקת ועוד
היחס לאותם מתפקדים מפצל את התנועה וקיים חשש שפסילת מתפקדים בצורה המונית, תפגע בתדמית של אחת המפלגות הדמוקרטית האחרונות בישראל.
"חוק ברקת"
בשבוע שעבר התרחשה סיטואציה לא שגרתית, כאשר הקואליציה סייעה להעביר חוק שמתערב בנעשה בתוך הליכוד, זאת בתמיכת חלק ניכר מחברי הכנסת של הליכוד.
כבר תקופה ארוכה שח"כ דודי אמסלם מקדם את הצעת החוק שמטרתה להגביל יכולת של נבחרי ציבור לממן את עצמם, המכונה "חוק ניר ברקת".
הסכסוך בין השניים, קיים שנים ארוכות, עוד מהימים שברקת היה ראש עיריית ירושלים ואמסלם היה בכיר בעירייה, אך עם העלאת החוק נגד ברקץ, היחסים בין השניים לקראת פיצוץ.
אמנם הקואליציה בסוף הפילה את ההצעה של אמסלם, ואישרה את ההצעה המקבילה של שרן השכל, אבל היעד נשאר דומה: חקיקה פרסונלית נגד מה שחלק בליכוד רואים כהשתלטות של ניר ברקת על המפלגה.
סיעת הליכוד מעולם לא קיימה דיון על ההצעה, ואיפשרה חופש הצבעה, מה שבפועל פיצל את הליכוד: 13 ח"כים תמכו אקטיבית בחוק נגד ניר ברקת, השאר התנגדו או לא השתתפו, כולל נתניהו עצמו שבחר להיעדר מהמליאה בזמן ההצבעה.
במהלך נאומו, אמסלם יותר מרמז נגד ברקת ותקף אותו בחריפות: "שלטון לא קונים בכסף, כשרוצים להיבחר לכנסת מציעים את היכולות ואת האידאולוגיה ולא את חשבון הבנק. לקנות אפשר הכול, גם ארגוני פשיעה קונים בכסף – הרבה חיילים. מי שבאמת הגון וישר לא יכול להצביע נגד החוק ומי שמצביע נגדו הוא איש מושחת בבסיס".
אמנם החוק עבר רק בקריאה טרומית, וגם בתוך הקואליציה יש התנגדויות של חלק מהמפלגות, אבל החוק מותיר את הליכוד מפוצל סביב המהלכים של המועמד העתידי ניר ברקת.
השרים לשעבר שנעלמו
סיעת הליכוד מונה 29 חברי כנסת, שחלק גדול מתוכם היה עד לא מזמן בתפקידים בכירים כמו שרים וראשי ועדות, כאלו שהיו רגילים להסתובב עם פמליה מוכבדת ולהיות מוקפים יועצים ומקורבים.
המעבר הכפוי לאופוזיציה, חייב את הבכירים להסתגל לעבודה הפרלמנטרית "אפורה", עם לשכה מצומצמת, והרבה פחות כוח והשפעה, ונדמה שלא כולם התרגלו למעמד החדש.
בגלל "חרם הוועדות", כמעט ולא רואים חברי כנסת נוכחים בכנסת בשגרה, אלא רק בדיוני המליאה, וגם זה לאחר האיום לפרסם את מי שיחסיר הצבעה ללא אישור.
שבוע שעבר יו"ר הסיעה, ח"כ יריב לוין, פרסם רשימה פומבית של 6 ח"כים שנעדרו מהמליאה תוך שהוא עושה להם "שיימינג" וכך הוא ונתניהו מאיימים להמשיך.
בינתיים, חלק מהח"כים שכן מגיעים לוועדות ומתייצבים בכנסת כועסים על זה שאותם שרים שלעבר מזלזלים בעבודה הפרלמנטרית ומעדיפים להתראיין או לפגוש פעילים בשטח, במקום להילחם בוועדות.
לפי נתוני אתר "זמן כנסת", חברי הליכוד שהו בממוצע בכנסת בחודש דצמבר 86 שעות, זאת לעומת 131 שעות לחברי יש עתיד או 146 שעות לחברי "הציונות הדתית".
אך שימו לב להבדל בין אופיר כץ (163 שעות) או קרן ברק (119 שעות) ומנגד את יואב גלנט (49 שעות) או ישראל כץ (69 שעות) – נתון שממחיש את הפער בין חברי הליכוד ואת התרעומת שקיימת על חלוקה לא שוויוניות של העבודה הפרלמנטרית.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו