היום בהיסטוריה: ו' בטבת תש"ט – ניצולת השואה שנפלה בקרב האחרון של מלחמת העצמאות

אחד מן הגח"ל

מִסִּפּוּן אֳנִיָּה מִתְנוֹדֶדֶת

הוּא יָרַד אֶל רְצִיף הַנָּמָל.

וְחִכְּתָה בָרָצִיף לוֹ מוֹלֶדֶת

בִּדְמוּת אוֹטוֹ צְבָאִי וְסַמָּל.

השיר אחד מהגח"ל (גיוס חוץ לארץ רובם היו שורדי שואה) שכתב אלתמרן חודש לאחר שהסתיימה מלחמת העצמאות, מתאר בכמה מילים את סיפור עלייתם ולחימתם של ניצולי השואה שהגיעו ארצה ללא משפחה אך ראו במולדת שקמה את משפחתם. הם ירדו מהאוניות והצטרפו לשדות הקרב ומצאו את מותם אך הפעם כלוחמים. אותם שורדים לוחמים ונופלים קיבלו את השם נצר אחרון.

אחת מאותם לוחמי נצר אחרון היא חוה לויצקי. חוה או אוי כפי שקראו לה חבריה בפלמ"ח נולדה באוסטריה ובגיל 14 נשלחה ללמוד באנגליה ושם עברה את מלחמת העולם השנייה. הוריה ואחיותיה ברחו לרוסיה ושם נרצחו.

לאחר השואה עלתה חוה לבדה ארצה, בתחילה גורשה לקפריסין וכשהגיעה ארצה הצטרפה לקיוץ גלעד וזמן קצר לאחר מכן הצטרפה לפלמ"ח.

חוה מספרות החברות הייתה אמיצה וחשוב היה לקחת חלק בכל הקרבות, כשהיא משננת באוזניי חברותיה : "למשפחתי לא יכולתי לעזור למולדת אני מוכרחה לעזור".

חוה לויצקי (מוזיאון הפלמ"ח)

הקרב האחרון במלחמת העצמאות

חוה השתתפה בקרבות רבים של הפלמ"ח בדרך לירושלים ובירושלים: שחרור בקסטל, בקטמון הקרב על בית מחסיר ובפריצה לעיר העתיקה. אחד החברים שהשתתף בקרב על בית מחסיר סיפר:" כשעלינו לבית מחסיר העלייה הייתה קשה הרגשתי שאני לא יכול יותר. ואז ראיתי את חוה ממשיכה לעלות אמרתי לעצמי אם היא יכולה גם אני יכול"

לאחר שנפצעה בתאונה יצאה לקורס חובשות וחזרה להילחם בחזית.

בקרבות רפיח, הקרב האחרון של מלחמת העצמאות, שהתחולל בין ג' בטבת לז' בטבת תש"ט (3-8.1.49), כותרו המצרים בסביבות רפיח והסכימו להפסקת אש.

 

בו' בטבת תש"ט (7.1.49). לאחר שנכנסה הפסקת האש לתוקפה, התחילה הרעשת פגזים כבדה, מיד נפצעו כמה חיילים. למרות קריאות חבריה שלא תצא מהמחסה, רצה חוה לאחד הפצועים, שמואל פרדימן, נצר אחרון אף הוא. וכשהתכופפה לטפל בו פגז נוסף נפל ישר באותה הנקודה, והרג אותם במקום.

בקרב רפיח חללי נצר אחרון היו כרבע מחללי הקרב מהם שניים נעדרים עד היום.

למחרת שככה האש הצבא המצרי כותר והחלק האחרון במבצע חורב הסתיים והקרבות הגדולים של מלחמת העצמאות הסתיימו.

לֹא, כִּי רַק אֶת חַיָּיו, פְּלִיטֵי-חֶרֶב

הוּא קִבֵּל עַל הַחוֹף מִיָּדָהּ.

אֲבָל גַּם אֶת חַיָּיו, אֵי-בָעֶרֶב,

הוּא הֵשִׁיב בְּנָפְלוֹ בַעֲדָהּ.