התפוצצות הפגיעות המיניות שחיים ולדר לכאורה פגע, מגיעה אחרי שבועיים שבהם עלו עוד כמה סיפורים מתוך קהילה אחרת. המשותף לכל הסיפורים – לכאורה – הללו היא שדמויות שזכות להערכה והוקרה בקהילה שלהם, התגלו כמי שפגעו ברבים.

פגיעה היא מילה אחת, אבל ההשלכות של פגיעות מיניות הן פעמים רבות עצומות ומרובות, וכל מי שעובד נפגעים יודע למה התורה כתבה "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה".

הפגיעות הקשות שאנחנו שומעים עליהן התרחשו בעבר, ובעזרת ה' יחסכו נפגעים נוספים. בנוסף, כדאי לשים לב שגם הפרסום מעורר גלי הדף קשים. לצד הברכה והחשיבות העצומה שיש לחשיפת מעשי הרשע, הגילוי מערער ומכֶּה. ראשית, רבות מהנפגעות ש(חלק מ)קולן נשמע, עוברות משהו לא פשוט המעורב מטוב ומרע, ואילו הציבור – שלא ידע עד כה – סופג מהלומה בה אדם שנחשב כטוב וכנהדר, מתגלה כנבָל.

חשוב לומר כי ברמה החברתית, הכאב שהגילוי גורם גדול מאוד, אבל האמת חשובה יותר ויש בה יכולת לתרום למוגנות של החברה. בהמשך אתייחס לאופן שבו אני להתמודד עם צלקות שהסיפור הזה גורם.

בין חזקת חפות להכרה בפגיעה

אחד המתחים הקשים בנוגע לפגיעות מיניות, ומורגש מאוד גם בחשיפה סביב חיים ולדר, הוא האיזון בין הצורך לתת מקום ואמון בנפגעים, לבין הצורך לשמור על חזקת החפות של אנשים המואשמים במעשים שאיננו יודעים האם אירעו.

מצד אחד, יש חשיבות אדירה מבחינה חברתית, ערכית וטיפולית בהכרה בפגיעות המתרחשות; ומנגד – ממש מנגד – אסור לחרוץ דין של אנשים המואשמים בעבירות חמורות מאוד, מבלי שנבדוק שיש לכך בסיס. אסור להפקיר את המאשימים אבל גם אסור להפקיר את המואשמים.

זה מתח שקשה להימלט ממנו וטוב שכך, כי אסור לברוח ממנו כאילו יש תשובה קלה לעניין. יש בעיות אמיתיות ומתחים שאסור לוותר עליהם. טבעי לפעול בנחרצות בהירה האם מדובר על השמצות או האשמות צודקות לגמרי, אבל אני מציע להשתהות בתוך הקושי. דווקא כי הוא גדול.

מטוב לרע

שאלה שמבחינתי חשובה אף יותר, ועולה סביב הסופר הנודע היא האם הרע שהתגלה לכאורה, גורם לטוב שכולם הכירו לאבד את משמעותו. האם הגילוי החדש ממיר את הערך של העבר הטוב, בבחינת תוהה על הראשונות.

יש אנשים שתופסים מקום של כבוד אצל אחרים, שנתפסים כדמויות להשראה חיובית, לאמון באנשים ולמוגנות. חיים ולדר הוא ללא ספק דמות נישאה ומובילה בעולם החרדי בכל הנוגע לפיתוח עולם הילדים, הרגש, וגם המוגנות. לא סתם הבטן מתהפכת כאשר עדויות רבות נערמות כנגד מי שהרים את נס המוגנות.

ולדר עם ספריו (צילומסך)

במקרה הזה אפשר לנסח את שאלת הטוב והרע באופן מעשי: האם צריך לזרוק את הספרים שלו או שסביר להותיר אותם על המדפים?

נדבר על השאלה הזו, אבל כרגע חשוב לי יותר להשאיר אותה פתוחה ולהעמיק קצת יותר במשאלה להכחיש את הרע.

יש סיבות טובות מאוד לכך שאנשים רבים מתכחשים למעשים איומים שעשו יקיריהם. לא סתם קרובי משפחה לא מעטים של אנסים ומתעללים בוחרים להאמין שהם טובים והקורבנות מעלילים עלילות; המחיר על הפיכת האדם המוערך לפושע מגעיל, הוא כבד ביותר. הכחשת האמת הכואבת היא עניין שגרתי ונפוץ. זו האמת המרה.

רעידת האדמה המנפצת עולמם של אנשים

כדי להדגים את העניין, אבקש לחזור אל פרשייה שהייתה מכוננת בעבור הציבור הדתי לאומי, וסביר שהיא תהיה המקבילה לפרשייה של חיים ולדר.

בנוסף, אני חושב שהחזרה אל סיפור מהעבר, תהפוך את הקריאה לפשוטה יותר מבחינה רגשית. לפני קצת יותר מעשור הרב מוטי אלון עמד בראש ישיבה והיה דמות אהובה מקצה לקצה. סביב הבחירות לנשיאות, שמו הוזכר כמועמד אפשרי, בזכות היותו אדם מחבר ומקור להשראה.

למרבה הצער התגלו סיפורי פגיעה רבים, שאחריהם התרחש שבר ציבורי, בו היו מי שתמכו בקולות של הנפגעים בזמן שאחרים האמינו בחפותו ואף הרשו לו ללמד במוסדות שלהם.

הסיפור עוד נמשך, עד פרסום שני של פגיעות נוספות, שגם לאחריהן עלו קולות שפקפקו בעדויות ובתלונות על פגיעה. כאן כדאי לעצור ולשאול למה קשה לאנשים להאמין שהרב מוטי אלון פגע.

בשלוש מילים התשובה היא – כי כואב להאמין. כואב מאוד.

הרב אלון שימש כשמש עבור רבים, כמקור של טוב וחום ותורה גדולה.

הוא היווה עמוד תמך בעולם הפנימי שביקש להיות חזק ולהתמודד עם הקיום בעולם הזה. צריך כוחות כדי לעשות טוב, והרב אלון היה גורם שעזר למספרים גדולים של תלמידיו להיות טובים יותר, לבסס את הטוב והאמונה בטוב.

רבים הרגישו רעידת האדמה המנפצת את עולמם. האיש שהם נשאו אליו את עיניהם כבר לא היה שם. או שבעצם היה שם באופן שלא מאפשר לשאת אליו עיניים. חשוב להבין כי יש מאות, אם לא אלפים, שהוא היה אבן פינה בעולמם הרוחני. עוגן של ממש. והנה הוא מאיים להישמט ולהפוך לפצצה.

הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין זיהתה כי הערבוב בין טוב ורע יוצר כאב גדול בנפש. לא קל לגלות שמישהו שאהבת והערכת והעניק לך, הוא גם פוגע והורס ונוראי. בלתי נסבל לתפוס את ההתנפצות שכרוכה באימוץ ההבנה שהרב אלון, העץ הנדיב והיציב, הרעיל גופים ונפשות.

החוויה שבה אדם הוא מקור של טוב ומקור של רע – בו זמנית – היא חוויה שמסבה לכלי הנפש שלנו כאב. זה כאב שלא עובר ורק ניתן להתרגל לקיומו.

דרך מרכזית להגן על עצמנו מהכאב הנפשי הזה, ואולי חשוב מכך – על הטוב שעלול להיות מושחת על ידי הרע, היא להפריד ביניהם. אם הטוב והרע לא מסוגלים להתערבב ובני אדם הם או טובים או רעים באופן מוחלט, אז היכולת להאמין בטוב נשארת ברורה. הטוב והרע לא יכולים להיפגש ולכן הרע לא יכול להשמיד את הטוב.

לכן אנשים רבים מפצלים בין הטוב לרע ומגנים על עצמם ועל הטוב. במציאות זה נראה כך: או שמאמינים שהרב אלון (או חיים ולדר) צדיק וההאשמות הן עוול, או שמגלים שבעצם כל הזמן הוא היה רשע מרושע וכל הטוב היה כיסוי וזיוף. או שיש רק טוב או שיש רק רע.

שאיפה לאיחוי כואב

קליין מדברת על כך שאנשים מפותחים מצליחים לעבור מעמדה מפוצלת, לעמדה שיש בה איחוד ואיחוי כואב. ההכלה הרגשית של המציאות הלא שלמה, שבה הטוב והרע מגיעים מאותם מקורות ומאותם אנשים, היא קשה. משום מה הלב ממאן להשלים עם הפגיעה והאהבה שמגיעים מאותו המאור.

אבל מי שנמצא במקום המפותח יותר ("העמדה הדיכאונית" בלשון קליין), מצליח לראות את המציאות בצלילות. את הטוב שבה ואת הרע שבה. הטוב לא מכסה על הרע והרע לא מעיב על הטוב. ואכן יוסיף דעת יוסיף מכאוב, יש על מה להתאבֵּל.

בפוגעים שהם אנשי ציבור מוערכים, יש רע וטוב, גם בלב וגם במעשים. המעשים הרעים ראויים ליחס ציבורי קשה וברור. אבל גם אם בהחלט ראוי להרשיע אותו, אין צורך לבטל את הטוב שעשה, שלפחות חלקו עומד בפני עצמו. יש אנשים שהוא היה הצדיק שלהם, אבן הראשה של עולמם הרוחני. יש אנשים שהוא החריב וריסק. לא מדויק להכחיש ולא מדויק להכליל.

אני מקווה שדווקא ההבנה של הכאב האיום שגלום בהפיכה של מקור אור, למי שהפיץ גם חושך, תעזור לנו להבין את מי שמתקשים להאמין; ובעזרת היכולת שלנו להבין ולתקֵף את הכאב שלהם, הכאב יוכל להשתחרר והאמונה המורכבת והכואבת תגיע. נכון להכיר ברע ולהתמודד איתו, ככה אפשר להאמין.

אמונה בעולם שבור

שאלה גדולה נוספת שלא ניתן להימנע ממנה היא כיצד אפשר לשוב ולהאמין באנשים, אחרי סיפורים כאלה. אם בארזים נפלה שלהבת, למה שנעז לבטוח באזובי הקיר?

רבבות גדלו על הסיפורים של חיים ולדר. טבעי וצפוי שהם ישאלו את עצמם על מי אפשר לסמוך בעולם הזה, אם מקור הטוב הזה לא היה ראוי לאמון. ברמה המעשית, חשוב להכיר קודם כול באובדן, בהרס ובפגיעה שהם ספגו. מדובר על נפגעי הדף מפיצוץ וחשוב לתת להם מקום. לאחר זמן, אפשר להתחיל לתת מקום לאֵבֶל, להיפתח לזה שהאמון שנתנו התפוצץ עלינו וזה מעלה שאלות בנוגע לאמון.

אילוסטרציה (צילום: שאטרסטוק)

אילו לא ניתן לשאלות להדהד, הן הרבה פעמים יהפכו לתשובה המסוכנת – שאסור לבטוח באף אחד. וזו עמדה מסוכנת והרסנית להפליא. כי יש אנשים שראויים לאמון. יש אנשים שזוכים לכוח ועושים בו שימוש נפלא. ומרבית האנשים ראויים למידה מסוימת ומסויגת של אמון. מושגים פסיכולוגיים שמתייחסים לכך הם "התקשרות בטוחה", שמעידה על היכולת לתת אמון ולהתחבר לאחרים, לעומת מי שההתקשרות שלהם לא בטוחה וחייהם בדרך כלל סבוכים בהרבה. שאלת האמון והאמונה בבני אדם היא לא פשוטה, כולנו צפויים להיפגע וכנראה שנפגענו בכל מיני דרכים, אבל הפגיעות הן לא הכול. יש גם טוב ולא רק רע.

אסור להכחיש את האמת כדי לשמור על הטוב. במקביל, לא כדאי גם לבטל את הטוב כדי להאמין ברע. זה עניין כבד וחשוב.

השאיפה להיטהר

סיפורים איומים ותחקירים יכולים לעורר תחושה שהסיפורים הללו מזהמים אותנו, שהם חודרים פנימה בצורה לא נעימה. הסיבה לתחושה הזו היא שזה בהחלט משהו שקורה לרבים, אנחנו באמת סופגים מכות, נסדקים וכואבים. וזה קשה.

על מנת להקל את הקושי, יש מי שמחפשים דרך להיפטר מהזוהמה ולהיטהר מההשפעות של הפגיעה. אחת הדרכים הנפוצות להקלה על תחושות פנימיות, היא עשייה (ביטוי בפעולה). אם נעשה משהו, נצעק ונשנה משהו בעולם, נוכל להרגיש שהתמודדנו עם הגועל והרע וטיפלנו בו.

במקרה שלנו אני חושב שחשוב לעשות, לשלוח כוחות לנפגעות, לדבר על מה שמתרחש ולפעול, כי יש פעולות שטוב לעשות. אבל לצד זה חשוב לשים לב שהפעולות שלא פוטרות אותנו מהשאלות המהותיות שמהדהדות בתוכנו. כי אם נברח מהן, הן יחזרו אלינו בצורות לא כל כך מוצלחות. בדוגמה שלנו, קל לדבר על הספרים והאפשרות להשליך אותם מהבית, בבחינת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

אני לא חושב שאם נשליך ספרים נבער רע מקרבנו. אולי נעביר מסר חשוב בנוגע לפוגעים ונשלח חיבוק לנפגעים, אבל הרע ושאלת האמון עדיין נמצאות בקרבנו. והן חשובות מאוד.

לכן אני חושב שבמקביל לדיון המעניין והחשוב על דינם של הספרים, בו לא אכריע כאן, כדאי להקשיב פנימה למה שקורה בתוכנו. כי מדובר על אירוע רב נפגעים.

אסיים בהודיה ובהוקרה לאותן נשים שאזרו אומץ שאין לתאר, שעמדו באיומים ובלחצים איומים, ובחרו לשתף במה שעבר עליהן ובָּרָעָה אֲשֶׁר מַצְאָה אֶת עַמִּי. הן עשו מעשה נפלא וחשוב וקשה להפליא. תודה לכן. לצערי כנראה לא נדע מי הן ולא נוכל לתמוך בהן באופן אישי, אבל חשוב שכל הנפגעים והנפגעות ידעו שיש ציבור שרוצה בטובתם ומעוניין לתמוך ולסייע, גם כשזה קשה וכואב.

 

הרב חננאל רוס, פסיכולוג בהתמחות קלינית וחוקר גבריות