אם יש משהו שציפינו שהקורונה תשנה בעולם הוא היחס בין העבודה לחיים הפרטיים, או לבית. שיח ער נוצר על השעות הרבות במשרד כלקח מתקופת הסגרים. כמעט כל מי שמיהר לסכם את התובנות מהסגרים הארוכים, כלל את זה כתובנה מרכזית. מה לגבי יישום בשטח? לא בטוח שזה עבד..

על פי הדו"ח של ה-OECD בישראל עובדים הכי הרבה בעולם המערבי בעוד הפריון של העובד הישראלי לא מצדיק זאת.

נכון לתקופה שלפני פרוץ הקורונה, בדו"ח שיצא בסוף 2018, העובד הישראלי עובד 40.6 שעות שבועיות. ישראל על פי הדו"ח, נמצאת במקום ה-7 כשלפניה מדינות כמו טורקיה (במקום הראשון), קולומביה, מקסיקו, קוסטה ריקה, צ'ילה ודרום אפריקה.

שבוע עבודה ממוצע בישראל עומד על 40.6 שעות, כש -15% מתוכם עובדים אף מעל 50 שעות. הישראלים עובדים בממוצע בשנה 1,910 שעות. רק כ-13 וחצי שעות ללא עבודה נותרים לעובד הישראלי ביום, בהם כלולים גם שעות השינה.

מה עם ילדים, אישה, תחביבים, לקרוא ספרים, תפילות, לימוד תורה או סתם לימודים? כל אלו אנחנו צריכים לדחוס בשאר הזמן מבלי לשכוח לאכול, להתקלח וסתם קצת להפיג את הלחץ המצטבר שלנו מול המסך. כי צריכים קצת אסקפיזם ורפלקסיה על המציאות. אה וכמובן לישון.

לו העמל הרב שהינו היה מציג פריון תואם, נו מילא, הייתה לזה הצדקה. אבל שיטת העברת הכרטיס, כחלק ממדידת העובדים לא מתכתבת עם המציאות. דו"ח של בנק ישראל שפורסם באוגוסט 2020 קבע שפריון העבודה בישראל נמוך ב-24% לעומת הממוצע ב-OECD. ההישגים הנמוכים הללו הם פחות או יותר איתנו למעלה מעשור.

הפריון אצל המדינות המערביות ביחס לשעות העבודה גדול יותר. בוודאי האירופאים עובדים פחות ויצרניים יותר, אבל אפילו בארה"ב מעוז הקפיטליזם עובדים פחות מאיתנו וגם שם הפריון גדול יותר ביחס לשעות העבודה.

בתרבות הארגונים בישראל יש מעין מצ'ואיזם שהגיע משילוב של השירות הצבאי וההתיישבות העובדת בקיבוצים – של עבודה עבודה סוף. אצלנו בפלוגה המ"פ וסמך המ"פ התחרו בניהם מי סוגר יותר בבסיס. בקיבוצים כולם היו צריכים להציג עבודה, אחרת הייתה מכונה 'בטלן'.

לצד זאת יש את הנורמה של לקחת עובדים בזול, לקרוע אותם עד שאלו יתחלפו ולנסות להרוויח על הגב שלהם עוד כסף. אבל גם זה התגלה כלא רווחי. לא לא מוסר עבודה, או צדקנות שוויונית, פשוט זה לא רווחי.

עובד שמקבל יחס לא טוב, שכר לא טוב ועוד, ירצה לחפש מקום עבודה בחוץ. במצב כזה העובדים הטובים יצליחו למצוא עבודה אחרת והמעסיק יישאר דווקא עם אלו שפחות טובים. אלו שלא מצאו את מקומם בחוץ. מעבר לכך שהם מתוסכלים, השמת עובדים חדשים תהיה יקרה יותר ופחות משתלמת וגם הזיכרון הארגוני נפגע. החיסכון הכספי לטווח הקרוב, יגולם בהפסד לטווח הרחוק.

הורדת הרגל מהגז, תגרום לאי שחיקת עובדים והעובדה שהם יתוגמלו וגם יהיה להם זמן איכות בבית, תשפר את התפוקה. הם יאהבו יותר את מקום העבודה, יהיו מחויבים אליו, יגלו יותר יצירתיות ואכפתיות ולא יחפשו את המקום הבא בחוץ.

במקום שהעובדים יבזבזו זמן בעבודה על שיטוט בפייסבוק או משחקי קינדי קראש רק בשביל למלא מכסת שעות. הם יהיו יעילים יותר.

היום כולם יודעים את זה. זה גם מגובה במחקרים. רק שהאינרציה, התחרות והמנטליות גורמים לנו לא להסתכל קדימה. זה טוב יותר לכלכלה, זה טוב יותר ללחץ הישראלי שגם ככה מרקיע שחקים בגלל בעיות ביטחון, שסעים פוליטיים וחברתיים ושאר הסטרס שיש לנו משאר החיים.

אפשר להתרפק על העבודה הקשה של אבותינו, ואפשר להסתכל קדימה אל תפוקה יותר גבוהה ועובדים יותר מרוצים.