אחת ההסכמות שאני הכי הכי אוהב היא ההסכמה של הרב ציון בוארון לספר 'בין הזמנים' שאבי מורי חיבר (ואני הקטן ערכתי) לפני כמעט עשור.

זו הסכמה נהדרת, דווקא כי אחרי הנוסח הרגיל על "הספר החשוב שחיבר וערך ידידי הגאון וכו' וכו'", הרב בוארון מעיר על שלוש נקודות שהוא לא מוכן לקבל. אחת מהן, שקיבלה בהמשך הדים תקשורתיים גדולים, היא ההיתר (המסויג מאוד, יש לציין) לצפות בסרטים המכילים סצנות שאינן צנועות.

"אי אפשר להסכים לזה", כותב הרב בוארון, וקובע כי "הדבר פשוט לאיסור במוחלט". זה לא מאוד מפתיע, בסך הכל, שדיין מן המגזר החרדי לא נלהב מן הרעיון של סרטים עם בעיות צניעות.

מה שאני אוהב בהסכמה הזו, והיום אני מבין יותר כמה זה לא מובן מאליו, זה שהפער הבלתי ניתן לגישור בין התפיסה הרוחנית של הרב בוארון וזו של אבי מורי, לא מנע ממנו לכתוב את ההסכמה ולפרסם אותה. כאילו זה ממש בסדר לפרגן לרב שחושב מאוד אחרת ממך, כאילו זה ממש בסדר לשמוח במחלוקת.

נקעה נפשי מפולמוסים תורניים. באמונה שלא הייתי כותב לולא הידיעה על הסרת שתי ההסכמות מספרי הרב מלמד קרעה לי את הלב. ולא. החידושים שבספרי הרב מלמד הם לא חידושים בסדר גודל חסר תקדים.

אני מזמין אתכם לפתוח את ספרי הרב ליאור. תמצאו שם חידושים לא פחות מפליגים מכל מה שתצליחו לחלץ מתוך פניני הלכה. בהלכות איסור והיתר, בהלכות שבת ובכל תחום הלכתי אחר.

זו רק ההשפעה העצומה של ספרי הרב מלמד, האהדה שהוא זוכה לה בציבור הרחב, שמייצרת תנועת נגד שמובילים אותה פוליטיקאים קטנים, שלוחצים עד שיקבלו את מבוקשם.

וכן, כך היה גם בתקרית ההיא של אבא שלי והרב עובדיה, ומאז כבר שמעתי על כך אינספור עדויות. פוליטיקה קטנה שמחדדת מחלוקות היא לא תופעה חדשה.

אני לא רוצה ללכת רחוק מדי, אז נציין רק את הביקורת החריפה של 'הנודע ביהודה' על השועלים הקטנים שדאגו לתדלק את הפולמוס בין ר' יהונתן אייבשיץ לר' יעקב עמדין, שקרע את מערב אירופה לפני מאתיים שנה.

תופעה חדשה יותר היא שיש לנו, הציבור, יושבי הבית והרשתות, הכוח לומר גם כן מילה או שתיים. לבקש צורות ענייניות יותר של שיח, לשמוע יותר נימוקים ופחות מילות גנאי וחרמות. ולבטא בכל צורה את התשוקה לשמוע ולקבל עוד ועוד מפניני ההלכה שנוצרות ונוצקות בחדרו של הרב מלמד שבהר ברכה.