יש עוד עבודה

כתב הדתות של העיתון ישראל היום יהודה שלזינגר אומר כי בנט פועל היטב, אך עדיין חסרים השגים משמעותיים.

הח"כ הבולט הוא נפתלי בנט שמשאיר את הבית (היהודי) על תילו למרות רעידות אדמה מתמשכות בשלל נושאים. בנט מתמרן היטב  בין רצונם של האולטרא-ימניים (בניית יחידות דיור) לימין המתון (מו"מ מדיני שקט בין ישראל לפלשתינים ושחרור מחבלים). מתמרן היטב בקשר עם הציבור החרדי- הרצון לגייס את החרדים (איילת שקד) לניסיונות להתחנף אליהם (אורי אריאל ושכירת משרד יח"צ לציבור החרדי) והפך גם לפקטור בכל מה שקשור לעולם הכלכלה והמסחר.

מי אכזב ומי הפתיע: שנה לפריימריז בבית היהודי – גיליון הציונים של הח"כים

יחד עם זאת, הבית היהודי לא הביאה שום הישג ממשי לציבור בוחריה בשני תחומים חשובים- הדת והחינוך.

לא מונה רב ציוני דתי בשום מקום משמעותי כמו ירושלים או חיפה אלא ההיפך רבני הציונות הדתית נתקלים בקשיים מול החרדים שהקשיחו עמדות נגדם על רקע הקרע בין שני הציבורים. אין אפילו חוק משמעותי אחד שהמפלגה יכולה לזקוף לזכותה- אפילו פתיחת אזורי רישום נישואין (חוק צהר) שעבר הוא לא אנשי המפלגה ורבני תקומה אף ניסו לבלום אותו. וזאת מבלי להזכיר את התבוסה ברבנות הראשית.

במערכת החינוך הישראלית לא ניכרים שינוים בתכנים, בחיזוק הזיקה ליהדות והמסורת למרות שלמפלגה יש סגן שר במשרד החינוך. מעבר לכך נושא שכר הלימוד בישיבות התיכוניות- ציפור נפשם של ההורים הדתיים הלאומיים נשאר גבוה להחריד.

יש עוד עבודה.

המפתיעה: אורית סטרוק

כתב 'הארץ' לענייני התיישבות חיים לוינסון מוצא ח"כית אחת מפתיעה ושלושה שמחפשים את עצמם.

אורית סטרוק, נכנסה על טיקט מסויים של קידום חברון וקידום ההתיישבות וטיפול בנושאי האלימות של המשטרה כלפי מתנחלים. אמנם היא לא הגיעה עדיין לתוצאות אבל עצם העמידה על העקרונות הינה דבר חשוב וראוי. היא העלתה את הנושאים הללו על סדר היום הציבורי. היא לא מתלהמת ויודעת שמבחינתה זה מסע ארוך ומחכה להוצאות.

צריך להפריד בין נפתלי בנט למפלגה. נפתלי בקרב צעירים הוא מותג פוליטי חזק מאוד ומצליח. האם הוא יצליח לרכב על גל ההצלחה עד הבחירות הבאות הבאות ימים יגידו. העסקנים ואנשי המנגנון לא הכי אוהבים אותו ומחכים לו בפינה ליום שיתחיל לרדת בסקרים.

זה לא סוד שנפתלי מכוון להיות ראש הממשלה ולכן מנסה לצאת מהגבולות של הציונות הדתית אפילו במובן של אובדן הציבור החרד"לי והדרך המרכזית שלו לעשות זאת זה לפעול להורדת יעוקר המחיה שיוכל לבוא לציבור בבחירות הבאות ולומר אני נפתלי בנט סייעתי לכלל האוכלוסיה. מוקדם עדיין לשפוט אם הוא הצליח או לא וכך גם לגבי המפלגה.

במפלגה עצמה אני סבור כי יש מידי הרבה חברי כנסת שמחפשים את עצמם, למשל מוטי יוגב או יוני שטבון, או זבולון כלפא ושולי מועלם שעדיין לא הבינו איך מקבלים דברים בפרלמנט.

העזו לתקוף את החרדים

עקיבא נוביק עיתונאי ידיעות אחרונות המסקר את החרדים ואת ההתיישבות מעדיף להתרכז ברגעים הגדולים ולא לגופם של אישים: רגע השיא של הבית היהודי בשנה האחרונה: הרב אלי בן דהן מגן על כבודו של רב דתי-לאומי מעל בימת הכנסת. "של נעליך מעל רגליך כשאתה מדבר על הרב מרדכי אליהו" צעק בן דהן על משה גפני, שהכריז כהרגלו שהבית היהודי אינו יהודי.

היה זה מקרה נדיר שבו ח"כ שאינו אורי אורבך התגבר על רגשי הנחיתות והעז לתקוף את הח"כים החרדים. בן דהן עצמו עבר בשנה האחרונה שורת השפלות- אולם שלם שתק כשהרב שלום כהן מש"ס השווה אותו לסיר לילה בהכתרת הרב הראשי, ומשפחת יוסף שתקה כשבן דהן הגיע לנחם אותה והותקף מילולית מחוץ לאוהל.

הבית היהודי נקרע בכנסת הזו בין תחושת שותפות עם העולם הציוני-חילוני, למול אהבה גדולה (מתובלת ברגשי נחיתות עמוקים) לעולם החרדי. הרגע שבו הכריז בן דהן, בתרגום חופשי, "אתם לא יותר דתיים ממני", הוא רגע שהבית היהודי יכול להתגאות בו.

 וזה מוביל אותנו לרגע השפל של המפלגה. או ליתר דיוק, שרשרת רגעים. זה התחיל כשקבוצת ח"כים בראשות אורי אריאל החליטו לסכל את בחירת הרב דוד סתיו כרב ראשי (כשבאופק לא נראתה אלטרנטיבה ציונית אמיתית). אריאל אפילו עמד ליד הקלפי ושכנע אנשים להצביע למועמד חסר סיכוי, העיקר שלא ייבחר רב מתון כמו סתיו.

ההמשך הוא הצבעה רציפה של השר אריאל נגד ניסיונות של מפלגתו לשנות את עולם שירותי הדת. ספק אם זהו רצונם של מרבית מצביעי הבית היהודי, אך אריאל לא משתייך לבית היהודי עצמו אלא למפלגת תקומה התורנית יותר, ומשכך הוא מחויב למועצת רבני תקומה, או בשמה הפחות רשמי- הרב דב ליאור.