הלילה יציינו באלפי בתי חב"ד ברחבי הארץ העולם את שחרורו מהכלא של האדמו"ר הזקן, ר' שניאור זלמן מלאדי, לאחר ששהה 53 יום במאסר.

במשך זמן המעצר נחקר הרב על ידי שוטרי הצאר הרוסי, על כספים ששלח לכולל חב"ד בארץ ישראל, כשהם מאשימים אותו בסיוע לתורכים ולאחר מכן נחקר על דברים שכתב נגד הגויים בספר התניא. ביום י"ט בכסלו תקנ"ט, שוחרר הרב מהמאסר ומאז מציינים בחסידות בכל שנה את י"ט בכסלו כלא פחות מ"חג הגאולה".

החגיגה הגדולה שעושים בחב"ד לרגל שחרורו של רבם מהכלא, מעמידה בצורה מעט מוזרה את יחסם לחגים משמעותיים יותר עבור עם ישראל, והכוונה היא ליום העצמאות וליום ירושלים. על פי רוב בבתי הכנסת של חב"ד לא רק שלא יאמרו הלל באותם שני ימים, אלא יקפידו להגיד תחנון.

יחס זה בין גאולה פרטית לבין גאולה כללית מעלה שאלה קשה על ההגיון החב"די. 'חג הגאולה' של חב"ד הוא שחרור של אדם אחד מהכלא מהכלא אחרי תקופת מאסר די קצרה. אמנם מדובר באחד מגדולי הדור ההוא, אך עדיין מדובר באירוע פרטי כשגם המאסר וגם השחרור לא השפיעו כל כך על עם ישראל.

מאידך, יום העצמאות בו חזר השלטון לעם ישראל אחרי קרוב לאלפיים שנה מה שזרז את תהליך שיבת ציון מכל הארצות ועוד יותר מזה, יום שחרור ירושלים, בו לא רק ניצלו חייהם של מיליון וחצי אזרחי ישראל מהשמדה אלא גם נגאלו ירושלים, חברון ושאר שטחי יהודה ושומרון נחלת אבותינו, זוכה להתעלמות מופגנת במקרה הטוב ולבוז מזלזל במקרה הרע, ולא נרחיב.

יום הצלתו של הרבי הראשון של חב"ד הוא אכן אירוע ראוי לחגיגה ולהרמת כוסית 'משקה', אך לא פחות ואולי אף יותר ראוי לחגוג ולציין את גאולתו של כלל עם ישראל בימי חודש אייר.