איך יכול להיות שנפתלי בנט, מי שמגשים חלום של דורות, כל כך כושל במבחן האהדה הפשוט?

דומני שחוץ משאלת האמינות והשקרנות הנוראה שהוא טבול בה, מותר לומר שהתקדמנו להכיר בערך העצמי שלנו כציבור. אנחנו פחות מתפעלים מבעבר מכך שנציג מ'שלנו' עושה את זה. עבורנו עצמאות מחשבה ועומק רוחני הינם צרכים קיומיים, משמעותיים הרבה יותר.

נפתלי בנט מנסה לפזר קסמים, אבל אנחנו כבר לא שם. אנחנו מחפשים אמת והוא לא יודע להביא אותה. הוא לא מייצג אמת בכלל ובטח לא את האמת הדתית לאומית.

במדרשיית נעם בפרדס חנה, חינכו אותנו לאור תפיסת עולם של 'מיעוט'. אנחנו מיעוט דתי הנלחם על קיומו והישג החשוב ביותר עבורנו הוא להראות לאליטה שאנחנו לא נופלים ממנה. שגם לדתיים יש אנשי מדע. שגם דתיים יכולים להשתלב בצבא. שאפשר ללכת עם כיפה ואפילו בגאווה.

זה היה מסר חשוב ביותר לשנות החמישים של המאה שעברה כשהנוער הדתי היה מסיים את התיכון ומשליך את הכיפה לפח. עבור הנוער הזה, היה חיוני לייצר מודל של 'אינטליגנציה דתית' כפי שכינה זאת ישראל סדן ז"ל מייסד המדרשיה. אבל מאז כבר יצאו משם ראשי שב"כ, שופטים, שרים ומפקדים בכירים.

המשימה הראשונה באה למילואה באופן מרשים ביותר. דומני שהדור הצעיר כבר לא זקוק להוכחות האלו. אם יש לו בעיות דתיות, הן לא על הרקע הזה, אלא בשל סיבות אחרות. הוא מבקש היום אמת גדולה, ולא מוכן לחיות בתודעת מיעוט שמבקשת אישור לקיומה מן הרוב.

די ברור שבנט הגיע לאו"ם כדי לסמן את ההישג הזה. "הנה אני הדתי שבא מקצה המחנה ועשה את הבלתי יאמן. הנה עמדתי על בימת האו"ם ודיברתי אל מול העולם כולו", ולכן מה זה משנה אם הוא עוסק במדינאות, באקלים או בביקורת אנשי הבריאות שלו.

הרעיון המכונן הוא להתקבל למועדון וכך עושים את זה לדעתו. אבל הציבור לא שם ובנט לא מתחיל להבין את התסכול והזעם שהוא מייצר תוך כדי תנועה. אנחנו לא חייבים יצוג פוליטי כדי להיות קיימים ולחוש קרבה סוציולוגית זה לזה. היא מתקיימת עם או בלי הפוליטיקה והיא חזקה יותר מכל חסרונותינו, כי בסוף נפגשים בחתונות ובימי הורים והקשר נשמר.

השאלה הגדולה היא, אם אנחנו מוכנים להתנהל כמחנה שמבקש לומר את האמת 'שלו'. וכדי שזה יקרה יש צורך לברר מה באמת האמת 'שלו'. לא כמיעוט המבקש לשרוד במרחב הציוני, אלא כמחלקה משובחת שיכולה לתרום תרומה יחודית למפעל כולו.

מחנה הציונות הדתית מתקדם להכרעה היסטורית. כרגע אנחנו בעיצומו של הבירור והוא נוקב וכואב אבל בסופו כפי הנראה יתברר שיש כאן שתי תפיסות עולם כמעט מנוגדות. לא בטוח שזה רע ליהודים. אולי הטובה שתצמח היא באפשרות לומר בעוצמה ובקול צלול מי אנחנו כאנשי אמונה לאומיים. מה הבשורה שלנו? איך אנחנו מבקשים לשלב חיי אמונה בתוך החולין?

איך עושים שותפות עם מי ששונים מאתנו ובכל זאת לא נטמעים ברוב? איך מייצרים אנרגיה לאומית מתחדשת מתוך המעיין היהודי ולא נסחפים אחרי הזרם הפוסטמודרני? מחנה דתי לאומי חדש יוולד מן המפץ הזה ועדיין קשה לאמוד את כוחו, אבל אני משוכנע שרבים מאוד שלא נולדו לציונות הדתית, היו שמחים להשפעתו.

אם נפתלי בנט התיימר להטות את ההגה ימינה, מותר לנו לחלום להרים את החרטום טיפה למעלה.

 

הרב אהרון אגל-טל, מהמכון לאסטרטגיה חינוכית יהודית. מחבר הספר :"להגיד לאדם ישרו-אנושיות כמבוא לתורה"