לאורך כל הדרך תומכי נתניהו ואחרים מאשימים את הציונות הדתית ככזו המתרפסת בפני השמאל. לדעתם זה המהלך הנפשי שאיפשר לבנט ושקד ללכת עם השמאל להקמת הממשלה. מה שהפתיע רבים שזה לא היה רק הליכה עם השמאל אלא גם עם רע"מ, אחרי שנתניהו באמצעות אנשיו הכשיר את המהלך.

שמעון ריקלין כבר הסביר בעבר שהציונות הדתית של עפרה תמיד החזיקה בספרייתה את עמוס עוז והרגישה כמחויבת ל"שמאל הנאור" והתרפסה בפניו. "לא מעניינת אותם אחדות ישראל אלא להתקרב לאליטה", טען כבר מזמן.

ד"ר אבישי בן חיים, גם הוא הסביר שנים שהציונות הדתית הייתה חלק מהקיפוח של ש"ס והמזרחיים וכיום הוא מגדיר את חלקה כחלק בלתי נפרד מישראל הראשונה. ההתרפסות בפני האליטות מהשמאל מהווה אבן יסוד במשנתם של תומכי נתניהו שמרגישים שהציונות הדתית הובילה לכך שהימין איבד את השלטון. כך בימי שמיר והתחייה וכך בימי ממשלת נתניהו הראשונה.

אנשים כמו ארז תדמור, משה איפרגן ואחרים גם הם ראו זאת הרבה לפני שבנט נפרד מהבית היהודי. לדידם הציונות הדתית הייתה צריכה להיות כחלק מאגרוף הברזל שהליכוד מוביל בקרב חסר הפשרות של הימין והשמאל. הכל נחלק באופן חד לרדיקלים משני הצדדים. הגרועים בעיניהם אלו אנשים כגון יאיר לפיד – שמנסים לצאת משיח ה"ימין שמאל", שלדידם הם שמאל בתחפושת, אך גרועים מהם אנשי הציונות הדתית "המתרפסים".

ימינה בכנסת בליל השבעת הממשלה (צילום: אולביה פיטוסי/ פלאש 90)

אין זה סוד, בקרב הציונות הדתית יש מחלוקת ענקית על היחס לימינה. רובם הגדול מבקרים חריפים של המהלך. בטח בקרב מצביעי מפלגת הציונות הדתית אבל גם חלקים גדולים מקרב מצביעי ימינה. הם רואים בבנט ושקד ככאלו שרימו אותם בבחירות האחרונות לאחר שהגישו את ראשות הממשלה לשמאל עם תמיכה של רע"מ.

לעומתם יש בציונות הדתית כאלו שמסתכלים על המהלך ושמחים בו, בנט פתר את המחלוקת הפוליטית לאחר ארבע מערכות בחירות שהתרכזו באדם אחד ששמו בנימין נתניהו. ימינה מראש שמו את עצמם כלשון מאזניים בין הניצים של "רק ביבי" ו-"רק לא ביבי" ועמדה זו נתנה להם כוח פוליטי לא ישוער מעבר למספר המנדטים שלהם.

בדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו, ראש הממשלה נקבע על פי התמיכה שהוא מציג לתפקיד בקרב חברי הכנסת ולא מי שמקבל את מספר המנדטים הגדול ביותר. אנשי נתניהו מדברים על התמיכה הציבורית ורוח הדמוקרטיה משל היו אהרון ברק ולא כאלו שדבקים בלשון החוק כשזה נוח להם.

גדי טאוב במלחמת חורמה

ערב שמחה תורה ד"ר גדי טאוב קרע בביקורת את הכתבת הפוליטית עטרה גרמן בעבר הכתבת של סרוגים והיום במקור ראשון. גרמן הביאה ציוץ אינפורמטיבי על כך שאביר קארה אמר בסוכתו של ניר אורבך על כך שהימין צריך אחדות וכך הם יביאו 80-90 מנדטים. טאוב העלה מבערים וכינה את גרמן "מכשירת השרצים". והגדיל לעשות ויצר האשטג כזה.

לדבריו העיתונות של הציונות הדתית במקום להוקיעה את בנט בכל ארבע אמות של פסיעה בארץ ישראל – הם מנרמלים ונותנים ביטוי הוגן לממשל, גם אם בצידה ביקורת.

מבקרים חריפים אחרים יצאו במאה קמ"ש ברחבי הטוויטר על כך שאנשי הציונות הדתית רחמנה ליצלן לא שלחו בבוז ובחרון חברי כנסת של ימינה שהשתתפו בהקפות שניות. הציונות הדתית בקושי הצליחה להוקיע אנשים שתמכו ב"התנתקות", תכנית עקירת היהודים הגדולה ביותר בהיסטוריה של שיבת ציון, וכאן רוצים שיגרשו את אנשי ימינה בבושת פנים.

ד"ר גדי טאוב (צילום: מרים אלסטר/ פלאש 90)

צייצן אחר ועיתונאי – אריאל פלקסין, הגיב בדחילו ורחימו לכך שלא כולם נתנו להם לרקוד אלא היו שקראו להם קריאות בוז. היאח הידד. עכשיו הציונות הדתית יכולה לנשום לרווחה ולא לטמון את ראשה בקרקע מרוב בושה. ידה לא הייתה במעל.

אם הציונות הדתית הואשמה ברפיסות כלפי השמאל, עכשיו חלקים ממנה עושים הכל כדי להראות שהם לא חלק מימינה, או במילים אחרות מתרפסים. כאילו הציונות הדתית צריכה הכשר מגדי טאוב, או מאחרים. יש בה מחלוקת פנימית פוליטית וגם רעיונית. כי מעבר למחלוקת הפוליטית יש בה גם מחלוקת דתית ואידיאולוגית פנימית. ויש בה תהליכים מגוונים ומרתקים.

ראוי לציין כאן את ספרה של ד"ר ענת רוט על התמה החזקה של "כלל ישראל" שמושרשת בציונות הדתית. התמה הזו היא שמנעה קריעה ומלחמת אחים, בין הציונות הדתית למדינה, לאחר עקירת גוש קטיף וצפון השומרון. יותר הדר בית"רי מהדר בית"רי יש בדי אן אי של הציונות הדתית שרואה במעורבות עם העם ערך עליון – "עם ישראל". כאן משתחלים אותם גורמים שמנסים להגיד מי הם העם אליהם צריכים הדתיים הלאומיים להתחבר.

זה התחיל במהפך ב-77

רבים בציונות הדתית ומחוצה לה רואים את מעשה ה"בגידה" הראשון של הציונות הדתית כשהיא הלכה וכרתה ברית במהפך ב-77 עם בגין והליכוד. במקום ללכת עם מפלגת העבודה שדווקא תמכה דה פקטו בתהליך – באופן נגרר – של מפעל ההתנחלויות. כאן התהפך הגלגל והברית בין הצדדים. הציונות הדתית הלכה אחרי הליכוד בארץ זרועה מוקשים, בפינוי סיני ובעיקר פיתחת רפיח ובעקירה מגוש קטיף, אותה ביצע אריק שרון בראשות הליכוד שהגדיל לאחר מכן את כוחו (כן אנשי יו"ש וההתפקדות ההמונית של מנהיגות יהודית הצליחו לשכנע את מרבית המתפקדים בליכוד להתנגד, אך זה לא מנע את הפופולריות של שרון).

אם נחזור לעמוס עוז ועפרה. אחד הספרים שכתב גדי טאוב בזמנו, היה על המתנחלים. בו הוא מתאר מפגש עם ישראל הראל כציון דרך לספרו של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל". טאוב מסביר מדוע ההתנחלויות הם סכנה גדולה לעתיד ישראל. אם פעם הוא שנא את הציונות הדתית על מפעל ההתנחלויות שהוביל אותה, כיום הוא מנאץ אותה מימין. המתנחלים אותם מתנחלים, וטאוב אותו טאוב?

אם פעם רצו שנלך שפופים כי "רצחנו את רבין", עכשיו רוצים את אותה שפיפות כי מפלגת ימינה הזיזה את נתניהו פוליטית.