"גזע מופלא של יהודים יצמח מן האדמה. המכבים יקומו שוב. סוף סוף נחיה כאנשים חופשים על אדמתנו, ונמות בשלווה בבתינו". כך כתב הרצל במסגרת הפולמוס שהתפתח בעקבות הופעת ספרו "מדינת היהודים".

ביומן שכתב עוד בטרם ראה ספרו אור כתב הרצל על הפסוק מההגדה; "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" כך: "יהיה עלינו להיאבק קשה: עם פרעונים החוזרים בהם, עם האויבים ובמיוחד עם עצמנו". מעניין יהיה לראות כיצד יתמודד עם דברים כגון אלו היו"ר החדש של מרכז הרצל, אורי זכי, מי שבעברו היה יו"ר מר"צ ונציג "בצלם" בארה"ב.

מטרתו של מרכז זה, המופיעה באתר המרכז, היא  "יצירת גשר בין העבר להווה; גשר המפיח חיים חדשים במורשתו של הרצל ובחזון הציוני. הנושאים שהעסיקו את הרצל לפני למעלה ממאה שנה – הזהות היהודית, האנטישמיות, יחסם של יהודי התפוצות לרעיון הציוני, משמעותה של ארץ-ישראל ודמותה של המדינה היהודית – מוסיפים להעסיק אותנו גם היום."

באיזו דרך בדיוק יכולה דמות פוסט ציונית שכזו לתרום ליצירת גשר, לא ברור. לעומת זאת היכולות של אורי זכי לערער את יסודות הגשר אינן עמומות.

מינוי זה, שהוא ככל הנראה תוצאה של סיכומים קואליציוניים, ראוי לתשומת לב מיוחדת בשל הסמליות שבו. אך לפני כן יש להעיר כי התהדרות השמאל בניקיון כפיו, ושהוא לא מעל בכספי המדינה נובעת מתחושתו המובנית שהמדינה היא שלו. מה שמתבטא בנפוטיזם המופגן שבמינויו של זכי. והדבר הראשון שניתן לראות הוא שהממשלה שקמה עמדה בדיבורה והביאה עמה שינוי. אחרי יותר משבעים שנות עצמאות לישראל סוף סוף קמה ממשלה שהציונות אינה נר לרגליה. קשה להסביר בדרך אחרת מינוי שכזה, של אדם המכנה את חיילי צה"ל קלגסים.

מהמינוי אפשר ללמוד על דרכי פעולתו של שמאל. מינויים בעמדות מפתח מתוך מחשבה על העתיד הרחוק. וכאשר חזון "מדינת כל אזרחיה" קורם עור וגידים נדרש קעקוע כל זכר ליהדות והציונות. ומה נותר מזו אחרי שגם ז'בוטינסקי לא סיפק את הסחורה. כמה שניסו בשמאל לאמץ את משנתו ע"י עיוות וסילוף משמעותה, לא עלה בידם. נותר רק לסלף את הגותו של הרצל והלך מציון גואל.

בכדי לנסות להבין את שיטת השמאל להנחלת האידיאולוגיה שלו יש לחזור לימי טרום המדינה ולמאבק בין הקומוניסטים היהודים למפא"י. בספרו "אדומים" כתב שמואל דותן כי הקומוניסט, ולימים פרופ' להיסטוריה, שמואל אטינגר "הסתנן כ'סוס טרויאני' למפא"י…"

מר"צ, שהיא הגלגול של הקומוניסטים היהודים מאז, נוהגת כמסתבר באותה דרך של הסתננות לתוך המפעל הציוני והחרבתו. יהיה זה אירוני שדווקא באמצעות הסתננות יצליחו לחלל את מורשתו של הרצל. מאחר וחוזה המדינה התנגד לשיטת ההסתננות לארץ ישראל, כדרך להגשמת הצינות, דרך שבה נקטו ודגלו "חובבי ציון" ואנשי הציונות המעשית, אם כי העריך את העולים והמתיישבים על מסירותם וחריצותם.

עד כמה ראה הרצל בהסתננות חוסר תכלית יעיד ספרו של בן ציון נתניהו "חמשת אבות הציונות". נתניהו ציטט את דברי אליעזר בן־יהודה: "העם (הכוונה לאוכלוסים בארץ־ישראל) הוא חיה רעה, שאפשר גם לשסותה גם להטותה לכל חפץ. אם יתנו השלטונות רמז קל יתנפלו המוסלמים על היהודים…"

בספר הובאה הערתו של הרצל על דברי בן־יהודה: "הרי זהו נימוקי, שחשתיו זה כבר נגד הא י נ פ י ל ט ר א צ  יה [הסתננות]".

אפשר לכל הפחות להטיל ספק אם יכולה להתפתח זיקה כלשהי בין משנה זו לבין אורי זכי.

ההרס שימיט איש "בצלם" על הציונות לא יוגבל לציונות המדינית שבה דוגל הליכוד, הוא ימשיך את מסורת הקומוניסטים בחתרנותם נגד מפא"י, ויגדע את גם היד האוחזת במעדר. זו היד ששלחו אנשי הציונות המעשית בשדות זרים. היד העוסקת "בשיטתיות בהשמדת הפועל הערבי", כפי שכתבו הקומוניסטים בתקופת המנדט הבריטי על קיבוצי השומר־הצעיר.

לביצוע המשימה אליה נשלח זכי אין צורך שעובדי מרכז הרצל יעברו אינדוקטרינציה כלשהי. מההיסטוריה של ימי הפנקס האדום אפשר להניח שהוראת "לשמאל שור" תעבור ותתקבל כמו בסין העממית.

פיתוח התלות הכלכלית כמכשיר פוליטי הוא כלל הפעלה בסיסי בשמאל מאז ומעולם. גם המינויים והקידומים, שהיו מותנים בעבר באימוץ "הברית החדשה" של "המולדת השנייה", יהיו תלויים עתה במידת ההרס של המולדת הראשונה.

אורי זכי, אשר ניאות לקבל עליו את התפקיד המתגמל, יכול כבר לזמזם את המלים מהשיר של יענקל'ה רוטבליט, "בנימין זאב"; אֲנִי לוֹקֵחַ שְׁטַר שֶׁל מֵאָה, מַבִּיט עַל הַתְּמוּנָה/אֲנִי מַבִּיט הֵיטֵב עָלֶיךָ, חוֹזֵה הַמְּדִינָה, כל הדרך אל הבנק.

 

ד"ר יהודה שלם, עמית מחקר במכון אריאל לביטחון ותקשורת