לפני זמן מה, במסגרת עבודת גיוס הכספים של תנועת 'נאמני תורה ועבודה', הצלחתי להגיע לבעל ממון המכונה "דתי- לייט" בפי העם, שהפרוטה מצויה בכיסו. קבענו להיפגש והוא ביקש שאבוא לבית קפה ליד חוף הים. לפגישה הוא הופיע עם בגד ים משום שהיה בדרכו לחוף (ולא לשרתון הנפרד…).

הצגתי לו את מטרותינו ואת שלל הפעילות של התנועה. הוא התלהב מאוד וסיפר לי שגם הרב שלו מאמין בערכי תורה ועבודה ובפתיחות רוחנית. "מי הרב שלך?", שאלתי? והוא ענה: "הרב שמואל אליהו".

הייתי נבוך מהסיטואציה.

גם מפניו של אותו אדם, שכנראה לא מבין דבר בעולמנו הדתי, אך בעיקר בגלל שלא ידעתי כיצד אגיב. האם אהיה כנה ואסביר לו שאם הרב אליהו הוא רבו, הרי אולי כדאי שיתרום למשהו אחר ולא לנו, או שאפעל כ"שנורר" משופשף ואשכנע אותו שאנחנו עושים בדיוק את מה שהרב אליהו מאמין בו.

המקרה הזה שיקף בפני שוב את המציאות ואת מה שחושבים עליה.

שבע שנים גרתי בין אנשים טובים המכונים "לייטים". לרוב הם היו עסוקים ביישובו של עולם, אך מידי פעם הם היו זקוקים לרב: בשביל לחתן את ילדיהם, לתרום כסף למוסד תורני דקה לפני יום כיפור, להביא מרצה לאזכרה, או סתם לשאול שאלה. ממה שראיתי, לרוב הם בחרו לפנות לרב עם כיפה שחורה או לכזה שהיה לו זקן ארוך. עניין סוציולוגי. כשהייתי מדבר איתם על רבנים כמו הרב שרלו, בית הלל או נאמני תורה ועבודה, הם לא ממש ידעו על מה אני מדבר.

עובדתית, ספקטרום התורמים של נאמני תורה ועבודה (כמה מאות אנשים מידי שנה) נע בטווח שבין אנשים תורניים בוגרי ישיבות הסדר, לבין האידאליסטים הוותיקים שהלכו בעבר לנח"ל, או לאלו שנמצאים כיום במחוזות של האינטלקטואליות הדתית סטייל תושבי רחביה וקטמון. לצערי, לא זיהיתי "לייטים" בתוכם.

נדמה לי שלרבנים כמו הרב ישראל מאיר לאו או הרב שמואל אליהו או לכל שאר הרבנים שאינם נתפסים בציבור כרבנים "לייטים", יש הרבה יותר חסידים "לייטים" מאשר שיש לרבנים אחרים הנחשבים, בטעות, למקלים בהלכה.

לשם הבהרה, את הדברים הללו אני כותב זאת לזכותם של הרבנים לאו ואליהו אשר יש להם יכולת חיבור וקירוב שאין לי אלא לקנא בה. הלוואי ונצליח לחזק בתוך ה"לייטים" את אחיזתנו התורנית.

==

שמואל שטח הוא מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה.