משירי שבעה רועים | האושפיזין של אליעז כהן

"אזמן לסעודתי אושפיזין עלאין"

אברהם

אַבְרָהָם וְיִצְחָק בָּאוּ בְּנִפְרָד הַשָּׁנָה.

אַבְרָהָם, חוֹלֵץ סַנְדָּלָיו בַּפֶּתַח, מַתִּיר חֲגוֹרָתוֹ וּמִתְרַוֵּחַ

בְּאַחַת הַכֻּרְסָאוֹת הַמַּחְזִיקָה בְּדֹפֶן הַסֻּכָּה. הָרוּחַ עַזָּה וְנוֹשֶׁמֶת.

אַבְרָהָם נֶאֱנָח, עוֹצֵם אֶת עֵינָיו.

בסוכות תשבו: זה הזמן להתחבר למשבר האקלים

צילום: בסוכות תשבו: זה הזמן להתחבר למשבר האקלים

יצחק נכנס

יִצְחָק נִכְנָס צוֹחֵק, בְּרִיצָה, עֲדַיִן שְׁאֵרִיּוֹת הַחֶבֶל עַל גּוּפוֹ הֶחָשׂוּף,

הַיָּפֶה, הַמִּתְנוֹצֵץ בְּזֵעָה.

יָדוֹ עַל צַלְעוֹתָיו, מְכַסָּה אֶת הַסְּטִיגְמָטָה.

טִפּוֹת הַדָּם מְקַשְּׁטוֹת אֶת הָרִצְפָּה.

גם יעקב בא

גַּם יַעֲקֹב בָּא, מְאֻבָּק,

זְקָנוֹ וּשְׂעָרוֹ סוֹמְרִים כְּמוֹ פָּגַע בָּהֶם בָּרָק.

צְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה, צַעֲקַת אָחִיו

קְפוּאָה וּפוֹצַעַת אֶת פִּיו. אוֹתָהּ לֹא יִצְעַק.

אֲנִי נֶחְפָּז אֵלָיו, מְבַקֵּשׁ לְהָנִיחַ יָד עַל שִׁכְמו,

לְהַרְגִּיעוֹ, יִשְׂרָאֵל, לִלְחֹשׁ בְּאָזְנוֹ: אַל תִּירָא,

אַךְ הוּא מִתְפּוֹגֵג לַעֲנָנַת אָבָק.

הִנה, גם משה

הַשָּׁנָה בָּאִים אֻשְׁפִּיזַי כְּסִדְרָם, בְּמוֹעֲדָם.

הִנֵּה גַּם מֹשֶׁה, בָּא בְּצֵל הַסְּכָךְ,

זְקָנוֹ כְּעַנְנֵי כָּבוֹד, עֵינָיו אוֹר.

שׁוּם סִימָן לְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה,

לְוַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט. שִׁבְרֵי לוּחוֹת מְקַרְקְשִׁים

בְּתִיק הָרוֹעִים שֶׁלּוֹ, וּכְשֶׁהוּא קָרֵב אֵלַי, מַנִּיחַ יָד כְּבֵדָה

חַמָּה עַל עָרְפִּי הַקָּשֶׁה,

אֲנִי שׁוֹמֵעַ פְּעִיַּת שֶׂה אוֹבֵד

מִלִּבּוֹ הַגָּדוֹל שֶׁל מֹשֶׁה.

באמצע הברכה בא אהרן

פִּתְאוֹם בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה, בָּא אַהֲרֹן,

בְּדִיּוּק כְּשֶׁפָּנִיתִי עִם אַחַי הַכֹּהֲנִים, אֲחוֹרֵינוּ לָאָרוֹן,

פָּנֵינוּ הַמְּכֻסִּים בְּטַלִּית אֶל הָעָם,

חַשְׁתִּי בּוֹ חוֹפֶה־עָלַי־שָׁכֵן, עַל כְּתֵפַי,

מֵשִׂים יָדָיו מֵעַל יָדַי

(לְרֶגַע אַף שִׁלַּבְנוּ אֶצְבָּעוֹת)

דָּבָר לֹא נָפַל, הָאוֹר הֻכְפַּל,

כָּל תָּג בַּנֶּפֶשׁ כְּמוֹ הָיָה מוּכָן.

אַחַר כָּךְ יָרַד עִמִּי מִן הַדּוּכָן, בַּשִּׁיבָה לַסַּנְדָּלִים,

בִּנְטִילַת עֲרָבָה וַהֲדַס וְלוּלָב, וְגַם אֶתְרוֹג הַלֵּב

בְּהַלֵּל בְּלִוְיַת כָּל כְּלֵי שִׁיר,

שָׁר עִמִּי בְּדֶמַע, בִּדְבֵקוּת, כִּי חִלַּצְתָּ

עֵינִי מִן דִּמְעָה, נַפְשִׁי מִמָּוֶת.

רָצִיתִי כָּל כָּךְ שֶׁיִּשָּׁאֵר אִתִּי גַּם לְמוּסָף,

בְּלֹא מִלִּים לִי נֶעֱתַר וְגַם נִכְסַף, וְשָׁם, עַל הַפָּרֹכֶת

בֵּרֵךְ אוֹתִי וְגַם שְׁמָרַנִי, הֵאִיר פָּנַי וְאַף חַנַּנִי,

נָשָׂא לִבִּי, נַפְשִׁי, גּוּפִי וּבְכֻלָּם הֵשִׂים שָׁלוֹם.

רָצִיתִי לְנַשְּׁקוֹ בַּמֵּצַח, נְשִׁיקַת נֶכֶד לְסָבוֹ, בִּמְקוֹם הַשֵּׁם הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא,

אֲבָל הוּא כְּבָר נִתְעַלָּה מִמֶּנִּי, וְנִתְעוֹפֵף בַּחֲזָרָה.

יוסף בא בשבת

אַחֲרֵי שֶׁשְּׁעוֹן הַשַּׁבָּת כִּבָּה אֶת הָאוֹר בַּסֻּכָּה

בָּא יוֹסֵף. גָּמִישׁ, חֲתוּלִי, כְּמוֹ פַּנְתֵּר מַלְכוּתִי שָׁחֹר בָּהִיר

בָּא יוֹסֵף. שָׁלֵם כְּגָבִישׁ, נוֹהֵר כְּיַהֲלוֹם,

כְּאִלּוּ נָשַׁר אַחַד הַכּוֹכָבִים מִבַּעַד לַסְּכָךְ

בָּא יוֹסֵף.

בָּא, נִתְיַשֵּׁב בַּכִּסֵּא הַלָּבָן, נָתַן בִּי אֶת עֵינָיו.

הָיִיתִי מְהֻפְּנָט מִיְּפִי תָּאֳרוֹ, מִפָּנָיו, מִצַּוָּארוֹ הֶחָזָק, הַגִּבְעוֹלִי

הֶחָשׂוּף, מִכַּפּוֹת יָדָיו.

כָּל כָּךְ קִוִּיתִי שֶׁיָּבוֹא. מִבְּעוֹד יוֹם הֵכַנְתִּי חֲלוֹמוֹתַי,

לִשְׁמֹעַ פִּשְׁרָם מִתּוֹךְ שְׂפָתָיו.

אֲבָל הָיִיתִי מְאֻבָּן מִיָּפְיוֹ. מִגַּבּוֹתָיו. מֵעַצְמוֹת לְחָיָיו.

מִן הַדֹּפֶק הַפּוֹעֵם בִּצְדָעָיו. מֵהֶבֶל נְשִׁימוֹתָיו.

יוֹסֵף הֵרִים אַחַת מֵאֶצְבָּעָיו, מַנִּיחָהּ עַל מֶרְכַּז מִצְחִי,

וּמִשָּׁם לִהֵט קַו יָשָׁר אֶל בֵּין עֵינַי, וְעַל גֶּשֶׁר הָאַף,

עַד מֵעַל לִשְׂפָתַי

(כְּפִי שֶׁהָיִיתִי מַרְדִּים, לִפְנֵי שָׁנִים, אֶת יְלָדַי)

כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי, עַל הַכִּסֵּא הַלָּבָן תַּחְתָּיו

מָצָאתִי נֹגַהּ־אָבָק, שְׁאֵרִיּוֹת כּוֹכָב.

ידעתי שדָוִד בחצות יבוא

יָדַעְתִּי שֶׁדָּוִד בַּחֲצוֹת יָבוֹא, רַק לֹא

יָדַעְתִּי כֵּיצַד. דָּוִד, פְּעָמִים מֵשִׂים עַצְמוֹ עָנִי

פְּעָמִים מֶלֶךְ, פְּעָמִים נַעַר רוֹעִים מְרַקֵּד

פְּעָמִים זָקֵן נִרְעָד. וּכְדָוִד כֵּן תְּהִלּוֹתָיו:

פְּעָמִים כָּל הָעוֹלָם בְּכַף יָדוֹ, אוֹיְבָיו בִּכְלָל,

וּפְעָמִים תְּפִלַּת־עַרְעָר, צִפּוֹר־עַל־גַּג, לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ

חָלָל.

בְּדִיּוּק בַּחֲצוֹת הָיָה הַדָּבָר. דָּוִד נִכְנַס,

אַדַּרְתּוֹ מְכַסָּה אֶת פָּנָיו, כְּמוֹ מִפְּנֵי שָׁאוּל עוֹדֶנּוּ נָס.

סוֹד אֶחָד, אוֹתוֹ בִּקֵּשׁ לַחְלֹק עִמִּי, בְּאוֹצְרוֹתָיו כָּמַס.

קָרַב אֵלַי, בְּעֵינָיו כָּל הַצְּבָעִים כֻּלָּם, סָכַר

עֵינַי וּפִי וְרַק אָמַר:

שִׁוִּיתִי יַלְדוּתִי לְנֶגְדִּי תָּמִיד, שִׁוִּיתִי יַלְדוּתִי,

לָכֵן מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט, וּמִשְּׂמֹאלִי – מִמִּי אֶפְחָד?

וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי צִבְעֵי עֵינָיו כְּבָר בְּעֵינַי

וְלִבּוֹ, לֵב הַמְּשׁוֹרֵר, בֵּין צַלְעוֹתַי

וְיַלְדוּתִי, וְיַלְדוּתוֹ

חַיָּה עִמִּי לָעַד.

אליעז כהן. כפר עציון