ענהאל שמואלי משתפת על הקושי שעברה במהלך טיפולי הפוריות שעברה על מנת ללדת את ביתה הרביעית בחשבון האינסטגרם שלה: "שלוש שנים של שתיקה עד שבחרתי לשתף אתכן במסע שלנו לילד הרביעי. ״לי קשה יותר״, ״תגידי תודה שיש לך שלושה״ הם תמצית התגובות שקבלתי".

"אני לא אשכח את היום שהחלטנו להתחיל טיפולים, ישבתי אצל הרופאה לבד אחרי תקופה ארוכה של נסיונות ותפילות להיקלט טבעי. הרופאה המליצה לעבור לרופא פוריות. הייתי על אוטומט, לא השקעתי מחשבה, הייתה לנו מטרה והכל קידש אותה ו… לא סיפרנו לאיש".

"כעבור כמה ימים מצאתי את עצמי מזריקה לעצמי שלל מטעמים. היה לי ברור שאני לא ״מאלה״ שיקח להן זמן, שאני רק צריכה דחיפה קטנה והופ הרגע שלי יגיע. הזרעות? שאיבות? זה עוד רחוק, אני בטוח לא אצטרך את זה".

"החודשים עברו להם וגם השנים, ואני עדיין על אוטומט, משמינה ולא מהסיבות הנכונות, מסתובבת עם יד כמו של מסוממת ובטן מדממת. כבר מזמן הפסקתי לשלוט על מצבי רוחי, פרצי בכי ועצבים הם כבר מזמן בתפריט היומי".

"והזוגיות?! פצועה, נשחקה ונשכחה. וזה?! קשה, לא קשה יותר, אלא קשה אחר. וזה לא שברגעי הקושי אין בי שמחה והכרת תודה. וזה לא שברגעי הקושי אין בי הערכה על הברכה והטובה".

"וזה לא שברגעי הקושי אני מרגישה מסכנה יותר ממי שלא זכתה לילדים או בן זוג. ההפך אני מעריצה אותן יותר, וכשאני מתפללת בשבילי אני קודם כל אתפלל בשבילה. אבל לי, קשה".

"ואני לא צריכה שום מילה או עצה רק חיבוק כדי לעבור תקופה. וכשאני כותבת לכן את צמד המילים אריאל שלי, היד עוד רועדת, ולמרות שכולם אמרו לי שאשכח את כל הטיפולים רגע אחרי הלידה, לי זה לא קרה ואולי ההפך זה רק נצרב בי עמוק בתודעה כמה שילד זו מתנה יקרה".

"ואני כאן לומר לך אל תחכי שלוש שנים כדי לשתף את מה שגופך וליבך עובר. השיתוף שלך לא מקטין או מגדיל את הכאב של אחרת. אי פוריות משנית זו תופעה נפוצה, אין לך מה להתבייש בה או להסתיר אותה. השתיקה היא עוד זריקה והשיתוף זו תרופה".