מנת האלימות והסבל שהיו מנת חלקה מידו של סלים, הבעל הערבי, לא הפריעו לאפרת, כמו שהפריעה לה המחשבה על עתיד שתי בנותיהם. היא ידעה היטב שגורלן לא יהיה שפיר. מיום ליום גבר החשש כי ככל שנוקף הזמן הן הולכות ומתרחקות ממנה, ממשפחתה ומעמה.

בתחילה הכול היה נראה ורוד. "אני אשת העולם הגדול. לא מפריע לי אם הוא יהודי או ערבי, אפריקאי, צ'כי או גרמני. אני לא מאמינה בסטיגמות ובדעות הקדומות האלו", חזרה ודקלמה שוב ושוב. המציאות, התברר עד מהרה, הייתה יותר מורכבת.

השינוי הראשון החל לאחר לידת בתם השנייה, לפני כשש שנים, כשסלים התעקש שהשניים יתחתנו גם בבית דין שרעי. "זה הליך מיסטי שישפיע עלינו ועל הילדות להיות יותר טובים", אמר לאפרת בשפתה שלה. על פניו זה היה רק עניין פורמלי, אבל למעשה אז החל מסע של קיצוניות מסוכנת: נסער מהניצחונות של דאע"ש בדיוק באותם ימים, פנה אל השייח האזורי וביקש ממנו להתמנות למואזין במסגד החדש שנבנה בכפר, כדי להפיץ את האיסלם. השייח הסכים בתנאי שישנה את אורח חייו ויהפוך למוסלמי אדוק. סלים, שנטה לכיוון בלאו הכי, נעתר לבקשה על אתר.

אפרת ניסתה להתעלם תחילה מההקצנה ההולכת וגוברת של בעלה, אבל בסוף לא יכולה הייתה להתעלם מהפיל שנכח בחדר. כשסלים החל לדבר נגד "היהודים הכופרים" הבינה כי "דעות קדומות" נגד נישואים בין יהודים לעם אחר, נועדו לשמור עליה וכי עתידה ועתיד בנותיה בסכנה. כשסלים דרש ממנה להפסיק את עבודתה במשרד עורכי הדין הנחשב בבאר שבע בו עבדה, הבינה שהוא הולך וסוגר עליה ובלבה גמלה ההחלטה לברוח.

בניגוד למקרים אחרים, סלים לא איים או ניסה לפגוע בה, אבל החליט לפגוע בציפור נפשה, בבנותיהם. אם חשבה שבבריחתה מהכפר הלא מוכר תסתיים הסאגה וכל עברה המפוקפק יישאר מאחור, עד מהרה התחוור לה שהמציאות הרבה יותר מורכבת.

המכתבים מעורכי הדין ששכר הלכו ונערמו על שולחנה ובני משפחה טובים הפנו אותה לארגון יד לאחים, שנאבק כל העת במקרים רבים מספור כאלו. יד לאחים העמיד לרשותה את טובי אנשי הצוות המשפטי אבל למרבה הצער, אחר קרב איתנים פסק לאחרונה בית המשפט כי טובת הבנות הקטנות יהיה לפגוש באב הערבי פעם בחודש במסגרת משמרת משותפת.

בשנים שחלפו החלה אפרת לנהל אורח חיים דתי וילדותיה לומדות במסגרות חינוך דתיות, אבל זה לא מונע מהן להגיע אליו מדי פעם לכפר – בהתאם לפסק בית המשפט באיוולתו – ולספוג נאצות המופנות לאימם וניסיון חינוך מוסלמי כפייתי.

אפרת חששה מאוד מהצעד הזה אבל אפיזודה שאירעה השבוע הראתה לה שאין לה ממה לחשוש. "אל תדאגי אמא", אמרה לה בתה הבכורה בת ה-8 רגע לפני שהורידה אותן שוב בכפר הערבי. "כשאני נמצאת בכפר אני מקפידה לשמור מצוות בלי שאבא ישים לב. אני נוטלת ידיים בבוקר מספל של קפה, אני מתפללת מתחת לשמיכה, ובזמן של הארוחה כשהוא מסובב את הראש אני מברכת. אני לא מקשיבה לו, אני רוצה להיות רק יהודייה".

ביד לאחים ממשיכים לנקוט בכל המאמצים על מנת להציל לחלוטין את הבנות היהודיות ולהשיבן לעמן באופן מלא.