צבא ההגנה לישראל נולד על חטא – גיוס החובה. ההחלטה הגיעה כמובן בעקבות אילוצים ביטחוניים ועל רקע מלחמת השחרור, והמלחמות הרבות שהגיעו אחריה. אך העובדה היא שדורות של ישראלים גויסו בכפייה (כן, בכפייה), למערכת ללא זכויות. רק בעשור, אולי 15 השנים האחרונות, התחיל בכלל שיח בשאלה האם יש בכך הצדקה, עם טיעונים לפה ולשם. אבל יש דבר אחד שאין לו הצדקה: חיילים לא מרוויחים משכורת.

בשבועות האחרונים התפתח דיון בנוגע למשכורת חיילי הסדיר ברשתות החברתיות, במיוחד על רקע הכוונה להגדלת הפנסיות למשרתי הקבע בצה"ל.

כן, אני יודע מה הרבה יגידו בתגובה: "בטח שחיילי סדיר מרוויחים משכורת. הקרביים מקבלים 2000 שקל, והג'ובניקים 800". והמהדרין אף יגידו "יאללה…. בזמני קיבלנו רק 300 שקל, מה הם בוכים?". המשפט הזה ומשפטים שכמותו, הם בדיוק מה שמדרדר ושוחק את הצבא שלנו ממערכת שקשה וקפדנית במקומות שצריך, לאחת שהורסת לאלה שכבר כן מתגייסים את השירות ופעמים לא מעטות גם את החיים ואת הגוף.

(צילום: מאור קינסבורסקי, פלאש 90)

צריך להתחיל עם הבהרה קטנה: שכר המינימום במדינת ישראל הוא 5,300 שקל בחודש. המשמעות של כך היא אחת: אנחנו כחברה החלטנו שזה לא מוסרי לשלם לעובד פחות מהסכום הזה על חודש של עבודה. חיילים לא מקבלים אפילו קרוב לזה. למען האמת חיילים קרביים מקבלים פחות מחצי מזה, וחיילים עורפיים אפילו את זה לא. כלומר, חיילים בישראל חיים בסוג של עבדות – עובדים במקום שהם לא בחרו, ולא מקבלים על זה משכורת. חיילים רבים נכנסים לחובות, צריכים לדפוק נפקדות כדי לעבוד, או שנאלצים לצאת מהצבא בכלל.

אבל מה זה משנה? אם חייל מתלונן על זה הוא "בכיין" כי "פעם היה יותר גרוע".

התעלפת? אז מה

בעיה דומה עלתה בשבועות האחרונים גם סביב הטקסים בצה"ל. במספר בסיסים שונים נערכו טקסים ארוכים ומייגעים בשיא החום של חודש אוגוסט, על מדי א', ללא כל מטרה אמתית מלבד המופע. לא מעט חיילים התעלפו, לא פחות ולא יותר, ה-ת-ע-ל-פ-ו, כלומר יכלו למות, בגלל טקס. ועדיין, התגובה של צה"ל הייתה להתעלם, ולהגיד לחיילים שיתמודדו.

(צילום: רוני שוצר, פלאש 90)

גם פה, התגובה של לא מעט מהציבור הייתה "חיילים בכיינים/חיילי שוקולד". גיבורי ישראל התעקשו ש"בזמנם" המצב היה הרבה יותר גרוע, חיילים עמדו בחום הרבה יותר זמן, אף אחד לא שם עליהם, ואף אחד לא התלונן.

פולחן הסבל

הפולחן הישראלי סביב צה"ל, וסביב הסבל הצבאי ספציפית, תוך שילוב עם נוסטלגיה של אנשים שבטוחים שהם היו רמבו, מעודד את חוסר המצוינות והזלזול ש"הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון" ממשיך להציג. חיילים צריכים לסבול כשזה רלוונטי, הם צריכים לישון בשטח, הם צריכים לסחוב עשרות קילוגרמים, הם צריכים לא לראות את הבית חודש. אבל מה שהם לא צריכים לעשות, זה להיפגע בריאותית סתם, ולקבץ נדבות.

(צילום: דוד כהן, פלאש 90)

המצב רע, אבל הציבור שכנע את עצמו שרע זה טוב, ושלא תעזו להתלונן.