בין המאבק על הר הבית לפחד מרוב חרדי

ויכוח מר ומכוער ניטש בוועדת הפנים של הכנסת על העלייה להר הבית, ובעוד ההכחשה הערבית העלתה את הטונים ואת הדיון הציבורי, צעקות רפורמית הוטחו בחברת הכנסת מועלם מכיוונו של חבר הכנסת יצחק כהן.

כהן הסביר בגלי ישראל, כי ישנה הלכה, ומרן הרב עובדיה והרב קוק פסקו כי אסור לעלות להר הבית. הוא האשים את מועלם וחבריה כי הם לוקחים את זה לדיון לאומני. אני רוצה לחבר את הוויכוח המעניין הזה ולחבר אותו לכתבתו האפוקליפטית של אבישי בן חיים אודות עתידנו במדינה בה הרוב יהיו חרדים.

 מועלם וכהן מראים שתי פנים לתפיסה ולהתמודדות של היהדות עם תהליך המודרניזציה. כהן נציג ש"ס בכנסת מייצג את התפיסה החרדית. החרדים תופסים את נושא הר הבית כפי שהם תפסו את נושא הקמת מדינת ישראל, הם מחכים למשיח ואינם מוכנים לדחיקת הקץ. המדינה הדמוקרטית היהודית היא תוצר של תהליכים מודרניים, כגון צמיחת הלאומיות, תיעוש, כלכלה חופשית, דמוקרטיה ועוד. כולם מבית היוצר של המודרניות.

התפיסה החרדית נשארת בגלות ולכן אין לה עניין לפעול בשום דרך לממש את חזון אחרית הימים. ביהדות כאמור יש חזון אחרית הימים, אך הוא מתמתן בשל הצפייה לבוא משיח צדקנו. מכיוון שכך הכוחות של רדיקליזם מתמתנים מאליהם והם עוסקים רק בלמוד תורה, קיום מצוות ושידול ושכנוע כל נפש מישראל ואף מאבקים על הפרהסיה ודמותה של המדינה מתוך תחושת כל ישראל ערבים זה לזה, התחושה המאיימת על החילונים כל כך.

קטעים מתוך כתבתו של אבישי בן חיים על הרוב החרדי

[[[[[[http://www.srugim.co.il/wp-content/uploads/2013/11/AVISConverted.mp4]]]]]]

אדישות למודרנה

אם אכן התחזיות לרוב חרדי בשנים הקרובות יתממשו, לא יהיה אפשר לקחת את זה אחד לאחד ולהכיל את מה שקורה ברחוב החרדי ולהשליך את זה על מדינת ישראל. כפי שכבר קבע ישעיהו ליבוביץ, היהדות כיום בנויה כפי שהתקבע באלפיים שנות גלות כדת בהמתנה. דת שמחכה לגואל. אי לכך אין דיונים מהותיים בתפקוד המדינה, פתרונות כוללים לאיך מנהלים כלכלה, חברה, משטר, יחסים בין לאומיים וכו'.

ההלכה התקדמה בכל מישור של בין אדם למקום במהלך הגלות וביחסים בין אישיים פרטניים, אך ביחס למדינה הם השאירו את זה לאחרית הימים, כי הרי מי ששלטו היו הגויים- אז שהם ישברו את הראש. אמנם הרמב"ם התייחס לנושאים של ניהול מדינה ובאחרית הימים, אך אף אחד לא עסק בזה בצורה קונקרטית. לא יכולה להיות מדינה שלמה של משגיחי כשרות. מדינה שמתנהלת על בסיס גוי של שבת. זה פתרון שהוא טוב לגלות.

החברה החרדית עם התחזקות ההשכלה ולאחריה הציונות, סגרה בעוז את שעריה וחייה במצב של הישרדות אל מול פיתויי ההשכלה. במצב כזה עוד יותר קשה להסיק בין חיי הרחוב החרדי שעסוק במגננה מול המערביזציה, לבין קפיצה שכזו לשליטה במדינה מודרנית כמדינת ישראל. מהלכים כאלו של השתלבות יאלצו שינוי של המציאות החרדית בהמון פרמטרים ואולי יישאו בתוכם מודרניזציה של החברה החרדית.

מבחן הר הבית

מנגד ניצבת שולי מועלם. נציגת המגזר הדתי לאומי. הדתיים הלאומיים ניסו מתחילה, הליכה עם הציונות לשלב בין שתי הדברים. אך גם שם יש הליכה לכיוונים שונים וסתירות לעיתים, ולפעמים נראה שההליכה בתווך בין ליברליזם חילוני אדיר לבין הבחינה ופסילה חרדית כבלתי אפשרית. רק ראו את חוקי הזוגיות, צוהר והגיור מהימים האחרונים, כסמל למכבש הלחצים מבפנים ומבחוץ. מבפנים, כי גם בתוך החברה ישנם שסעים.

הר הבית הוא מוקד טוב לבחון את הדברים. משום שבציונות הדתית מצד אחד מכינים את עצמם ליום בו ייקחו את השלטון, ומחברים זאת גם לחזון הנביאים ולהיתכנות העתיד לבוא. אם אצל החרדים הצפייה למשיח ממתנת, קבוצה רחבה אצל הדתיים הלאומיים רצים לקראתו ורוצים להיות ממש חמורו של המשיח ולממש כבר את החזון. בציונות הדתית עוסקים בדיני צבא ומלחמה, שלטון, משפט, חוק וצדק. ואף על פי כן נראה שעדיין ההליכה בין העבר לעתיד, ובין החזון, המודרניזציה ומוסרות ההלכה החרדיים, הקשו ומקשים ללכת לכיוון של שלטון גם אצל הדתיים הלאומיים.

טענה נוספת שרווחת בחוגי העולים להר הבית כי השולט על הר ישלוט בכל. טענה זו כפי שבאה גם בחלקים של נערי גבעות, טוענת שעל ידי התיישבות ושליטה יהודית בהר הבית הכל כבר יסתדר מאליו. אם רק נבנה את בית המקדש וניישב את מרחבי ארצנו, כל הצרות ייעלמו מאליהם על ידי הקדוש ברוך הוא. כאן ניתן לראות מזיגה בין הראיה הריאלית של הליכה יחד עם האל, ויחד עם התנועה הציונית למהלך הגאולה, משיתוף של הסתכלות לעתיד לבוא, לחזון אחרית הימים שיגיע ויפתור את כל הבעיות.

אך נראה כי רובם בציונות הדתית, רואים בהליכה צעד אחרי צעד תוך השתלבות במדינה כדרך הנכונה.