כשילדך חוזר מבית-הספר כשהוא מפוחד, אתה שואל את עצמך האם ומתי להתערב. לכל בית-ספר יש את התלמידים האלימים שלו. הם כוחניים, והקטנת ילדים אחרים מהווה עבורם סוג של דרך חיים. את האלימות הזאת – בין אם היא מילולית או פיזית – סופג גם הילך שלך. ואז אתה מתלבט איך לנהוג.

אתה רוצה להגן עליו, לתת לו את הביטחון שהוא כל-כך זקוק לו, אבל גם חושש שהתערבות כזו תיטול ממנו את היכולת להתמודד עם סיטואציות דומות בעתיד.

לרבים מאיתנו, הסיטואציות הללו מוכרות לנו מהילדות. אין ילד שלא חווה רגעים אלימים, נידוי חברתי או מעורבות בקטטה זו או אחרת. הנטייה הראשונה שלנו הייתה לפנות להורים ולבקש את עזרתם. אבל האם בכך פתרנו את הבעיה?

כשההורים מתערבים במריבות של ילדיהם, הם אולי מנסים להציל אותם, אבל גם רוצים להרגיש טוב יותר עם עצמם.

בריונות יכולה ללבוש פרצופים רבים, אבל כדי למנוע אותה צריך דבר אחד – אומץ, ביטחון, ויכולת לעמוד על שלך.

גם מבלי שנתערב ישירות במה שמתרחש בהפסקות בין השיעורים בבית-הספר, את הכלים להתמודד עם אלימות אפשר להעניק לילדים באמצעות הגישה שלנו לחיים.

יש, כמובן, מקרים שבהם הדילמה לא קיימת: כשמדובר באלימות של ממש, יש לפנות מיד לצוות החינוכי ולדרוש פתרון לבעיה. במידת הצורך אפשר גם לערב את הורי הילד. אבל ברוב המקרים, צריך להשאיר את העבודה לילד. לעתים, הוא יידע לעשות את העבודה טוב יותר מכם.