קראתי את דבריו של הרב אברהם סתיו, בהן עמד על שתי הגישות והשיטות המנחות כיום את הציבור הדתי-לאומי. שיטת מרן הראי"ה קוק זצ"ל ובנו הרצי"ה זצ"ל מחד, ומאידך שיטת הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל וחתנו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל. אבל לעניות דעתי הוא השחיל בהן את נטייתו הליברלית כשניסה לערער על יציבותו של מחנה אחד ומאידך לקבע את יציבותו של המחנה מנגד, וכה כתב: "גרעין קטן, מכוסה שכבות עבות של יהדות מזרח-אירופאית מסורתית, אבל בלתי ניתן להכחשה במשנת הרב. זאת בשעה שדווקא במשנת הרב סולובייצ'יק היו יסודות שמרניים מוצקים, 'זה סיני'. ומה שקרה זה שעם הזמן תלמידי הרב סולובייצ'יק והרב ליכטנשטיין נותרו במובנים רבים בערך באותו המקום, ואילו תלמידי מרכז הרב התפזרו למגוון רחב של כיוונים, כל אחד לאן שנשאה אותו הרוח ששאב מרואה האורות הגדול".

לעניות דעתי זו לא הנחה אלא קביעה זדונית, על גבול מרושעת, תעמולה זולה שבאה לחלחל את ההשקפה המתנגדת למשנת מרן הראי"ה, להציג את המעורערים לעומת היציבים והקבועים, אלה שממשיכים את משנת הרב סולובייצ'יק ופורחים בעוד אלה מאבדים דרך כביכול. בחינת יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.

ולא היא, ההיפך הגמור הוא הנכון. לעומת הפצת התורה בכל מרחבי ארץ ישראל ע"י ישיבת מרכז הרב ובנותיה, בדביקות מוחלטת בערכי משנת מרן הראי"ה ורבינו הרצי"ה. ישיבת "הגוש" ובנותיה מדשדשים בינות האליטות לקושש את התמיכה וההכרה במשנתם הגבוהה והאלטיסטית שאינה יכולה לרדת לעם שבשדות. לבד מזאת. הבלבול האמוני שפושה בחוגי המתכנים תלמידי הגרי"ד (לא התלמודיים), מצמרר ומעלה תהיות לא על משנת הגרי"ד כמובן, אלא על הדרך שהונחלה ב'פתיחות' ובהתרסה כלפי ההלכה והשקפות בסיסיות בעיקרי התורה. דוגמאות למכביר עימדי על אנשים 'שהתבלבלו' בדרך, והרב סתיו יודע לא פחות ממני, אלא שנוח לו לבלבל את הציבור בהנחות וקביעות זדוניות האמורות לשרת את הקו המחשבתי הליברלי לעומת השמרני.

הרב אברהם סתיו (ללא קרדיט)

מוציא אני מכלל זה את גאוני רבני הגוש ההלכתיים שברובם נתקרבו לאורחא דמהימנותא של מרן הראי"ה, כמו הגאון הרב יואל קטן שליט"א ודומיו, אף שנשארו נאמנים לתורת ומשנת הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל ולא גילו פנים במשנתו שלא כהלכה ועוד הרחיבו תורתם וינקו משני צינורות אלה.

אכן כן, שני גושים אלו מתגוששים זמן רב, ואף במישור הפוליטי בא לידי ביטוי מאבק זה, עת המפד"ל ההסטורית ותולדותיה ינקו את גישתם ממשנת מרן הראי"ה לעומת תנועת "מימד" ותנועת הקיבוץ הדתי ותורה ועבודה שיותר הזדהו עם הקו של הגרי"ד סולובייצ'יק , או שאימצו לעצמם חלקים ממשנתו, בעוד שממשנת הראי"ה ידעו (האמיתיים שבהם) שניתקו ממנה. (אף שהגרי"ד במפורש לא היה מסכים לגישתם ההלכתית וההשקפתית בהרבה דברים של הקיבוץ הדתי ותורה ועבודה). מדבר אני בהכללה ולא בפרטים שתמיד נמצאים וחריגים בכל כלל.

במאמרו שיקף את המציאות אודות התנהלות שני המחנות הללו, אבל לא ירד לשורש העניין כמדומני. ויורשה לי לחדד את הדברים כדי להבין להיכן המגמה של כל צד הולכת ומה הסיכונים שבכל אחת מהן. ואף שהדברים ידועים, טוב להבהירם כנדבך נוסף על דברי הרב סתיו.

האידיה אל מול הריאליה

אם נרצה להגדיר את משנת הראי"ה לעומת משנת הגרי"ד, נוכל לומר שבמשנת הראי"ה האידיאה מנחה את הריאליה, ובמשנת הגרי"ד הריאליה מנחה את האידיאה. האידיאה במשנת מרן הראי"ה היונקת מתפיסת עולם הלכתית וקבלית, חייבת להיות מוחלטת ולנסות ולקרב את המציאות אליה. היא אמנם מתחשבת במציאות, אך לא תהסס לכופפה אליה כשתגיע שעת רצון שכזו. האידיאה במשנת הגרי"ד כפופה לחוקי הריאליה, ולרוב הפן ההלכתי גרידא ינחה אותה, ואם המציאות מתנגשת בה, לרוב תמצא מסלול עוקף או שתיסוג מפני המציאות, והאידיאה תמתין לשעת כושר נכונה בזמן ובמקום.

סמינר לימוד תנ"ך בישיבת הגוש ארכיון (צילום: גרשון אליסון), למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה

סכנת שתי הגישות פשוטה וברורה. מצד מצדדי משנת הראי"ה עלולים להיות כאלה שמגלים פנים במשנתו (ויש), כאלה שיכופפו את המציאות בעבור האידיאה הקבועה והמוחלטת. לכן יקחו את החוק לידים (תג מחיר), המחתרת היהודית וכו'. לדוגמה: כששאלו את מרן הגר"א שפירא זצ"ל על כיבוש לבנון – בזמן מלחמת לבנון הראשונה – וההתיישבות בה, שלל זאת מכל וכל (וכמדומה שכך התבטא גם מרן הרצי"ה זצ"ל), שכן לא כבשנו לשם התיישבות. וכך גם לגבי גירוש הערביים מארץ-ישראל, אחר בחינה של המציאות, שללו זאת, אף שידעו יפה מהדרכת הרמב"ם והרמב"ן במצוות כיבוש וירושה. כך גם לגבי היחס להר הבית, הרחקה והשלמה עם המציאות העכשוית במגבלות המדיניות. ויש תלמידים ההולכים עם "ראש בקיר", נגד דעת רבותיהם.

מצד מצדדי משנת הגרי"ד עלולים להיות (ויש) כאלה המגלים פנים בתורתו ויבואו לכופף עיקרי תורה בפני המציאות המסובכת. מההשקפה המזוהה עם השמאל יבואו לתמוך באוייבי ישראל ולהגיע להזדהות עם האויב. להסתייג מההלכה הקבועה ולחפש בקעים וסדקים בה כדי להרחיבם ולהגדיל את הפרץ יותר. לצערנו לא מעט אפיקורסים יצאו מתוך גישה פלורליסטית שנפנפה בגרי"ד זצ"ל כבתורתו (כמו שכמה עשו כך עם הרמב"ם ז"ל). אתן דוגמא כואבת שלא ידועה לציבור: בישיבת הסדר ידועה משמש מגיד שיעור אפיקורוס במוצהר; שולל את חובת האמונה בה', שולל את השגחת ה' ועוד כהנה וכהנה. וראש הישיבה יודע ומודע לדבר החמור. אבל כחניך ישיבת הגוש הוא חייב להשאר "פתוח". דוגמא לעיוות שבא מגילוי פנים בתורה שלא כהלכה.

קוריוז שנשמר עימי מימי המילואים יש, כאשר בחור מישיבת "הגוש" צידד בלהט בבחירות במפלגת העבודה. מפלגה שלא הסתירה אז את עויינותה לענייני הדת וארץ ישראל, והוא בלהט מגן על הערכים ההומניים שזו דוגלת בהם. ומה עם הערכים הדתיים והאמוניים של העם? ולא אחד ולא שניים היו כאלה, ולגרועים ממנו נתוודעתי. כמעט אפשר להגדירם אנטי-דתיים. ה' ישמור ויציל מעיוות שכזה.

בשנים האחרונות דומה שנתקרבו שני המחנות זה לזה, הן מהסיבה הפוליטית שכן יוצגו השקפות וערכים משני הצדדים בגבולות הקונצנזוס על ידי מפלגה אחת שהכילה בתוכה מגוון אנשים שהשרו תכונת אחדות בתוך המחנה, והן בשל תלמידי חכמים שידעו לגשר על מחלוקות ולגשר על פערים בשל ייעוד ושליחות מסויימת, כדוגמת "פורום תקנה" שהובילו בו שני גדולים, הרב ליכשטנשטיין זצ"ל ויבדל לחיים טובים וארוכים מו"ר הרב יעקב אריאל שליט"א. אמנם עדיין היו כמה חכמים להרע ולהפר את שלום הציבור כשהבליחו מחשכתם בכמה מאמרים מידי פעם והראו את "פתיחותם ונאורותם" לעומת חשכת הרבנים השמרניים-החרד"ליים.

 

הרב יצחק דדון, הוא חוקר ב"מכון הלכה ברורה" ואברך בישיבת "מרכז הרב"