נאום הבכורה של אביר קארה: "למה אני שולמן?"

נאום הבכורה של ח"כ אביר קארה: "למה הקמתי את השולמנים?"

אדוני יושב ראש הכנסת, אדוני ראש הממשלה, חבריי לסיעה, חבריי חברי הכנסת.

ידידי ח"כ ישראל כ"ץ – שהיה השר הראשון שפתח עבורי ועבור השולמנים את דלתות הממשלה הקודמת.

שולמנים – עצמאים חופשיים, המאמינים בכל ליבם בשוק חופשי וביוזמה הפרטית ומעל הכל למשפחתי היקרה שנמצאת כאן באולם.

לפני שנתיים וחצי ועוד קצת, בחדר לידה נולד הבן שלי, אלרואי ואיתו נולדה גם מחאת "אני שולמן" – המחאה שאני החייל שלה כאן היום בחזית הפוליטית.

נאום הבכורה המלא של ח"כ אביר קארה

היינו במחלקת היולדות, אשתי המדהימה לידן, שנמצאת כאן ביציע ואני, אחרי מסע ארוך ומאד קשה להפוך להורים. זה לא היה קל. חיכינו לאלרואי הרבה זמן ועשינו מאמצים כבירים בשביל הזכות לגדל אותו ובמקום שהשמחה על ההגעה הצפויה עוד רגע ממש של בני, בכורי, שחיכיתי לו כל כך הרבה תהיה שמחה טהורה, פשוטה, את הראש מילאו לחצים אדירים:

איך מחר יתנהל העסק? מה נעשה עם העובדים? מי יהיה שם כדי לטפל בספקים? בלקוחות? בתזרים? בפקחים שאולי יגיעו? מה עושים?

שיר שכתבתי לאלרואי

כמה חודשים לפני הלידה, כשגילינו שלידן בהריון, כתבתי לאלרואי שיר.

אני יודע שאתם והציבור רואים בי בחור קשוח, ולפעמים נתתי גם סיבות טובות לחשוב שאני כזה, אבל האמת היא שיש בי משורר חובב, והשיר לאלרואי פשוט פרץ ממני.

אני רוצה להקריא לכם קטע מתוך השיר:

ואולי היום יבוא ואל קרובות החיים תיזרק. אולי תבחר לשבת בצד ואולי תבחר להתמודד. אולי, אחרי חלומותיך כחולם אגדי עיוור תנסה ותגשים אולי יהיה זה חלומך המעוור שאחרים הוא ירשים.

אולי אתה באופייך המקסים תסחף רבים אחריך לניצחון האדיר. אולי יהיה זה כישלון צורב ואתה תדע לא להיכנע ולא להתאכזב.

לאסוף את אנשיך במילים חמות וטובות שכל אחד מהם ידע שזוהי רק ההתחלה. אולי יהיו ימיך מלאים בתהילה ובמזל ואולי יהיו מאתגרים ולעיתים גם מרים.

תרגיש בני שניצחת בשני המקרים.

ואולי תצליח לכבוש את ההר לכבוש את הפסגה ואז בצעדים מהירים לעבור לדבר הבא.

זכור תמיד שאין כמו התחלה חדשה אין כמו הרגשה להיות חסר ביטחון שוב. אין כמו הרצון ללמידה אל תרגיש נחות אז וללא בני על תתבשם מהצלחה. ואולי תהיה מנכ"ל, אולי אפילו גנרל של העולם. אבל זכור בני תמיד שאין כמו התואר המושלם והמפואר מכולם. פשוט להיות בנאדם.

בזמן שאלרואי נולד – נולד גם 'אני שולמן'

באותו לילה בחדר הלידה, כשהלב מתפוצץ מהתרגשות לקראת הגעתו של אלרואי, והראש מתפוצץ מדאגות שכל שולמן מכיר, השיר הזה, האישי, שכתבתי לבן שלי שעוד לא הכרתי, הדהד לי במחשבות.

"אולי אתה באופיך המקסים תסחף רבים אחריך לניצחון האדיר"

"אולי יהיו ימיך מלאים בתהילה ובמזל, ואולי יהיו הם מאתגרים ולעתים גם מרים, תרגיש שניצחת בשני המקרים"

וממש בלי שהבנתי אז, בזמן שנולד אלרואי, היקר לי מכל, נולד מתוכי גם המאבק של השולמן.

את "אני שולמן" לא בדיוק הקמנו. כלומר, הקמנו, עם השקות רשמיות, אבל האמת היא שזה היה כמו כדור ענק שנורה מתותח ופשוט פילח את האוויר במהירות עם קצב ותאוצה משלו.

מעולם לא חיפשנו להיות עוד קבוצת לחץ או עוד איזה ארגון שמבקש הטבות.

כאלה היו לפנינו. כנראה שיהיו אחרינו.

אז עוד לא ניסחנו במילים מושלמות את מה שהרגשנו: שיש במדינה מעמד ענק, של מאות אלפים, אולי מיליונים, של אזרחים יוצרים, עובדים, יזמים, שכל מה שהם רוצים הוא להצליח בדרכם.

רוצים ליצור מבלי שיפריעו להם, והמדינה – מצידה – מניחה על מסלול ההמראה שלהם אינספור מכשולים. לא רצינו טובות. לא רצינו סבסוד. לא ביקשנו שיתנו לנו פריווילגיות מיוחדות על חשבון אחרים. כל מה שביקשנו הוא: תנו לחיות בארץ הזאת. תנו למאות אלפי השולמנים שעובדים כל כך קשה ומטפחים את כשרונם וחלומם והופכים אותם למפעל חייהם. תנו לנו להצליח. להתפרנס בכבוד.

המדינה נלחמת באנשים הקטנים

שאלנו את החברים הראשונים שהצטרפו ל-"אני שולמן" מה מפריע לכם להצליח?

ובכל תחום שלא נגעת בו – מצאנו משקולות כבדות שמושכות את השולמן האומלל למטה במקום שימריא: מיסים גבוהים, ביורוקרטיה אינסופית של טפסים ונהלים עקומים ומשונים, חוקים נוקשים על העסקת עובדים, אגרות, תשלומים, קנסות.

במקום שקונדיטורית מוכשרת תהפוך את הכשרון שלה לרווחה כלכלית עבור עצמה, עבור משפחתה וגם עבור המדינה, כל המערכת בנויה כדי להכשיל אותה.

היא תבזבז את האנרגיות היקרות ביותר שלה על מרדף אינסופי אחרי אישורים, ניירות, פקסים, ביקורות, קנסות, מיסים, תשלומים. היא תשלם למס הכנסה, למע"מ, לביטוח הלאומי, לעירייה, ליועצים, למאכערים. ולמי לא נשאר? לשולמנית הקטנה.

לא דרשנו שיתנו לנו. לא דרשנו שיפנקו אותנו. כל מה שביקשנו – תעזבו אותנו. תנו לנו להצליח.

ואז הגיעה הקורונה. ואם המשקולות הרגילות שתוקעות את העצמאים בישראל לא הספיקו, הגיעו הסגרים וממש כיבו את האור על מפעל חייהם של לא מעט ישראלים.

גם אז. לא ביקשנו מהמדינה פריבילגיות, ולא דרשנו יחס מיוחד, אבל כן ציפינו לדבר אחד: אחרי שנים ארוכות שבהן טיפחנו בזיעה ועבודה קשה את עסקינו והמדינה לקחה בכל חודש חצי מפירות ההצלחה שלנו – ואינה היתה שותפה לכשלונותינו.

למה ספר צריך לשלם 3,000 שקל על תכנית אדריכלית?

דרשנו שאותה מדינה, תענה לנו בטלפון, תפצה אותנו פיצוי ראוי על הסגר שנכפה עלינו, בלי שנתחנן, בלי שנישאר במשך שבועות ארוכים מבולבלים ללא מענה, במקביל – ראינו גם לרחוק והבנו שגם כשהקורונה תיגמר, נישאר עם הבעיות ה-"רגילות" של המשק, ודרשנו מהמדינה להתחיל לקדם פתרונות ארוכי טווח הורדה חדה של הביורוקרטיה המיותרת ועיצוב סביבה עסקית שתאפשר לנו להשקיע ולא לשקוע.

אני רק רוצה לתת לכם דוגמה אחת למשהו שהעליתי ממש השבוע מול שרת הפנים, חברתי חה"כ איילת שקד: קוסמטיקאיות ומספרות בישראל צריכים להגיש כחלק מרישיון העסק שלהם, תכנית אדריכלית.

מה זה תכנית אדריכלית? למה הם צריכים את זה? אפילו העיריות שמאשרות את התכניות אומרות שהן לא רוצות ולא צריכות את זה.

למה מאלצים ספרים, שהם לא טייקונים, להוציא בין 3,000 ל -7,000 ₪ על תכניות אדריכליות  שמראות שהכיור נמצא כאן ולא שם? למי זה עוזר?! אז לצד הדרישה שהמדינה שאנחנו משלמים את משכורותיה ובנייניה תענה לנו בטלפון ותפצה אותנו על הנזק שנגרם.

מדינת ישראל מהונדסת ככה: כל דאלים גבר

דרשנו גם שיתחילו לבטל את כל העיוותים המיותרים וההזויים האלה.

לצערי – המאבק היה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי.  הייתי בטוח שעם ההיגיון הסביר שיש בדרישות שלנו והעובדה שאנחנו בסה"כ מבקשים בקשות צנועות לאנשים צנועים – יהיה פשוט.

אבל כל דבר היה מאבק. כל דבר היה קשה.  כך לפני הקורונה, כך בזמן הקורונה וכך גם כשחשבנו שהקורונה כבר מאחורינו. והדבר המדהים שהבנו ולקח לאסימון הזה קצת זמן ליפול, הוא שזאת לא בעיה של שולמנים!

מדינת ישראל מהונדסת ככה: כל דאלים גבר. יש לך קבוצת אינטרס חזקה? יש לך תקציב לעורכי הדין המעולים, ללוביסטים החזקים? יש לך מונופול?

יש מאחוריך איזו "אגודה עותמנית" שמתחמקת משקיפות ויש לה סמכויות אינסופיות מתוקף חוק? הרווחת.

אתה סתם ישראלי שרוצה להצליח? משרת בצבא, משלם מיסים, שומר חוק? אותך המערכת תגרוס ותדרוס.

זה נכון לשולמנים. זה נכון לשכירים. זה נכון לכולם. השולמנים שנלחמו לצידי, שכם לשכם, בכיכר כאן – מחוץ לכנסת, בפייסבוק (כשלא יכולנו להפגין), בכל מקום, הם ערבים ויהודים. הם ישראל הראשונה והשניה וישראל השלישית – זאת המעורבבת שכבר לא ברור מה המוצא. הם שמאלנים וימנים ולפעמים הם יום ככה ויום ככה.

אבל דבר אחד מאפיין את כל מי שצעד איתי בדרך, כולם אזרחים טובים, יצרנים, שומרי חוק, שרוצים להצליח. לא בהכרח להיות מיליארדרים, פשוט לפרנס את משפחתם בכבוד ולעשות משהו טוב בארץ היפה שלנו, והמדינה בוזזת להם את פירות הצלחתם ומעבירה לקבוצות אינטרס, וחונקת אותם באלף חוקים ונהלים עקומים עד שאין להם כח למצות את הטוב שבתוכם.

אהיה חייל של העצמאיים

ואני יודע שחלק מהח"כיות והח"כים שיושבים מולי, וחלק מהאזרחיות והאזרחים שצופים בי, יודעים בדיוק למה אני מתכוון.

המסע הזה, שהתחיל בחדר הלידה, שם נולד הבן שלי ולצידו נולדה מחאת השולמנים, הביא אותי לכאן. לא. לא חיפשתי כבוד מיוחד, אני אדם פשוט, ז'קטים חונקים אותי ואני מעדיף להיות בטי-שירט.

לא חיפשתי, בניגוד להאשמות הקשות שמטיחים בי חלק מהחברים בבית הזה ומעוררים כלפיי הסתה של ממש, לא פינוקים, ולא רכב מיוחד. הבנתי שהאדם הפשוט, המשלם, העובד, זה שאין לו קבוצות לחץ עם מתפקדים או ועדים או הגנות על מונופול, צריך חייל בפוליטיקה.

ואני מבטיח: אני תמיד אהיה החייל שלך.  של האזרח הפשוט שרוצה להצליח בזכות עצמו. אני תמיד אלחם עבורך. מבחינתי – זה למות או לכבוש את ההר.

אני מזמין את החברים שלי מהאופוזיציה, לעבוד יחד. אני אספר לכם משהו שלא כולם יודעים:

חלק מהצעות החוק שהובלתי מבחוץ, מהכיכר שם מחוץ לכנסת, עלו פה בכנסות קודמות עם חתימות של ח"כים ערבים ויהודים, ימין ושמאל, חרדים וחילונים. אין סיבה שלא נמצא את ההזדמנויות לעבוד יחד עבור העצמאים, עבור כלכלה חופשית ועבור האזרח הפשוט.

הדלת שלי פתוחה באמת באהבה לשיתופי פעולה, ואני מזמין את החברים מהקואליציה . אני יודע שזאת קואליציה הטרוגנית ומגוונת מאד, בואו נוכיח שיש הרבה נושאים שחשובים לאזרחים הפשוטים ששלחו אותנו ואפשר לפעול עבורם, להוריד את יוקר המחיה, לסלק את הרגולציה הכבדה והמיותרת, לייעל את השירות הציבורי שכולנו יודעים שיש הרבה מה לייעל בו, להזניק את ישראל ולהפוך אותה לגן עדן של יצירה, של הצלחה והגשמה.

נולדתי בשכונת הכורדים, וגדלתי בגן פיני לוי

מילה אישית ממני אליך כבוד יו"ר הכנסת. טרם כניסתי לפוליטיקה אתה היית מיקי לוי, מפקד מחוז ירושלים של משטרת ישראלי. מעולם לא חשבתי שנשב יחד באותה ממשלה. לא ידעתי כמה גורלי קשור בגורלך.

מאז הקמת הממשלה למדתי עליך ועלי ועל הסיפור הישראלי המשותף לכולנו. אני נכדו של אברהם עבוד לוי מבוניה ומגיניה של העיר ירושלים. משפחה אורפלית משוכנת הכורדים. שם, לפי הסיפור של אמא שלי, גם אתה גדלת וגם אתה בן לאותה עדה אורפלית מפוארת.

החיבור בינך לביני, לא הסתיים רק בשכונה המשותפת. כשהייתי ילד, הוריי עברו משכונת בית וגן להתגורר ביישוב גבעון החדשה מטעמים אידיאולוגיים ציוניים, ושם גדלתי.

לפני שבועיים אמא חיברה לי עוד חלק שלא ידעתי בפאזל. ב13 בנובמבר 1990 הצטרף היישוב שלי גבעון החדשה, קהילה מגובשת בה חיים כולם כמשפחה ישראלית אחת, למשפחת השכול.

היה זה אחיך פיני לוי זכרו לברכה. רואה חשבון שהותיר אחריו שני בנים דורון ורועי. פיני נהרג על ידי מחבל שחדר מירדן בזמן ששירת במילואים. יהי זכרו ברוך.

גדלתי, אדוני יושב הראש, בגן פיני הקרוי על שמו. גן מופלא שהוא נוף ילדותי ונוף ילודתם של כל ילדי גבעון החדשה. כשאמי סיפרה לי את הסיפור, הבנתי כמה גורלי קשור בגורלך ואיך כולנו ימין שמאל חרדים חילוניים. עם אחד. גורל אחד.

אני מבקש לאודות לך על התמיכה שלך בי מאז הקמת הקואליציה בימים מאתגרים שעברנו יחד. ולומר לך תודה.

אני מודה לראש הממשלה, חברי, חה"כ נפתלי בנט. מחאת השולמנים והרפורמות הכלכליות הופכות למדיניות כלכלית של ממשלה בתמיכת האדירה אדוני ראש הממשלה. על האמון הענק שנתן בי, ומודה לאשתי – לידן – שנמצאת שם ביציע – על כל מה שהיא סובלת עבורי – ועבור הקהל אותו אני מייצג.

אני החייל שלכם ואוהב אתכם

בסיום הדברים, ברך אותו ראש הממשלה ויו"ר סיעת ימינה, נפתלי בנט, שעקץ את חברם לסיעה עמיחי שיקלי. "אני מעריך את המסירות, את המקצועיות וכן גם את הנאמנות, הלויאליות ברגעים הכי קשים – כי אז אנשים באמת נבחנים".