כדי שלא לשעמם את הקוראים בוויכוח הלעוס בעד ונגד עלייה להר הבית, צצות להן מפעם לפעם טענות חדשות. משהו עליו יכול הכותב (לתחושתו) להכריז: "את זה טרם קראתם, הפעם חשבתי על משהו ש'יפיל' אתכם".
טענה ברוח זו כותבת איילה בן גביר במאמרה האחרון – השוטרים המלווים את העולים להר, נחמדים היום יותר מבעבר.
יפה. עבור מי ש'מורא מקדש' הסתכם אצלו בחשש מגערותיהם של השוטרים, או מקריאות גנאי של נשים מוסלמיות הנקרות בדרכם על ההר, מגיעה הבשורה: אפשר להירגע. הסירו מורא מליבכם. השוטרים אדיבים, ואפילו מוסרים לעולים שמות לתפילה.
בשולי הדברים מוסיפה הכותבת טענה נוספת: העלייה משפיעה על רבנים שיעסקו בסוגיא, ויגיעו למסקנה המתבקשת שראוי ורצוי להצטרף לעליה להר.
ואני תמה, האם כך עובדים את השם, האם כך מקיימים מצוות? האם ראוי לקבוע עובדות בשטח לפי ראות עינינו, כדי 'למשוך' רבנים לתת הסכמה?
ישאל השואל, מה הבעיה? אם בסופו של דבר קיבל המהלך הסכמה והתברר שהמעשה ראוי ורצוי, הרי זה משובח.
כאשר המעשים נגזרים מתפיסה שטחית וקטנה של המציאות ולא מתוך התורה, ורק לאחר מעשה דורשים מהתורה אישור, הופכת התורה להיות 'קישוט' נחמד. נחמד כשיש אותו, אבל אפשר להסתדר בלעדיו, זמנית כמובן.
הרי אנחנו בסך הכול 'צעד לפני' הרבנים שעדיין לא למדו מספיק, ובקרוב יגיעו למסקנה הנכונה, המסקנה שלנו.
הגאון הרב ליאור מתיר עלייה להר הבית? מצוין, נעלה בהמונינו. רגע, הוא מדגיש שלנשים אין כל היתר לעלות? טוב, נעלה בכל זאת, וככל שיעלו יותר נשים, גם דעה זו תשתנה אצל הרבנים. אם לא אצל הרב ליאור, נמצא לנו רב אחר.
השם ישמרנו מגישה שכזו, ביחס לכל מצווה והלכה שתהיה, כל שכן בנושא החשוב של מורא מקדש.
=======
יואל מאייר הוא איש הייטק ותושב ירושלים
חיים באשליות ,תשאלו את דון קישוט