שאלה

כל הטיעון שלנו מול הערבים על חברון הוא שאברהם קנה את המערה והשדה בכסף מלא מעפרון.

אבל הרי עפרון לא ידע שהמערה והשדה מיוחדים ויש שם את אדם וחוה ופתח גן עדן. אם ככה יש בעיה בקניין הזה כי הוא יכל לומר שהוא לא ידע שיש כאלה אוצרות שם כי אז לא היה מוכר את המערה בכלל. הוא חשב שהיא פשוטה וזה מקח טעות. מה עונים על כך?

תשובה

שלום

אמנם בחו"מ סימן רלג נפסק 'אם מכר לו חיטים רעות ונמצאו יפות, אפי' לא נתאנה בסכום, מוכר יכול לחזור בו'. ולפי זה לכאורה יש ערעור על קניין אברהם את שדה עפרון, שכן המוכר לא ידע שיש שם קבורת אדם וחוה ופתחו של גן עדן, והנה יכול לטעון עפרון לו ידעתי כך לא הייתי מוכר, והמקח בטל משום שאלה חיטים יפות ולא רעות.

אולם הדבר אינו נכון, מעשר סיבות

א.בפשטות עפרון ידע מעצמו שהשדה חשוב וקבורים בו אבות העולם, כפי שנאמר שם 'במבחר קברינו קבור', שקבורים שם מבחר האדם. ואולי בשל כך התעקש על מחיר גבוה כשהבין שאברהם רוצה לקנות ולא רק כטובת הנאה זמנית. ובכל זאת מכר את המקום הקדוש כפי שעשיו בז לבכורה.

ב.לפני מתן תורה דין מקח טעות כעין זה לא היה קיים, וכפי שכתב הריב"ש על קניין בדבר שלא בא לעולם שלפני מתן תורה היה תופס.

ג.עפרון לא מחה על כך לאחר הקניין ולכן הקניין חל, שגילה דעתו שאינו מחשיב את קדושת המקום עד כדי ביטול המקח.

ד.הקניין של אברהם לא היה מדין קניין שווי אלא קניין הצהרתי, כמו בקידושי כסף (שנלמדו בשדה עפרון) שאינם קניין שווי האשה (לרוב הראשונים) אלא גילוי מלתא על הרצון להתקדש. ולכן כתב רש"י 'אם תרצו הריני גר ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין שא"ל הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת', דהיינו שהקניין הוא לא עבור העברת קניין האדמה אלא לגילוי מלתא על הבעלות עליה שהיא ממילא של אברהם מצד הבטחת ד' והליכתו בה, ולא שייך כאן מקח טעות כשעושה עימם חסד לתת להם יותר מפרוטה.

ה.במהרש"ק שם בחוכ"ש בחו"מ חידש מאד, שדין זה אינו חל במקרה של קניין מעות אלא רק בקניינים אחרים. ובמעות לא יכול לחזור בו.

ו.יתכן שעפרון לא האמין כלל בהיות אדם וחוה וכו', ובקיום גן עדן, ולכן מכר ולא היה לזה ערך בעיניו גם לו יצוייר שהיה יודע מה יש שם, וגם בני חת כולם.

ז.אמנם גזל הגוי אסור מדאורייתא לרוב הראשונים וכן נפסק בשו"ע, אולם ברמ"א חו"מ סימן שמח, הביא שתי דעות לגבי הטעיית הגוי- דעת הטור שמותר לכתחילה להטעותו ובלבד שלא ידע הגוי ויחולל שם שמים, ודעת המרדכי שאסור להטעותו, אך אם טעה מעצמו המקח מותר. וכאן לשתי השיטות המקח היה מותר, משום שאברהם לא גנב ח"ו אלא שילם יותר מכפי ערך שדה רגילה. אך עפרון טעה במקח ולא בירר כל צרכו מה ערכו הרוחני, ולכן המקח חל ואברהם לא גנב ממנו דבר הלכתית.

ח.ודאי אברהם הודיע לעפרון לפני המקח את כל מה שידע, שקבורים שם אבות העולם ושזהו פתח גן עדן, כדי שהמקח יחול. אך עפרון מכר בכל זאת.

ט.אין אונאה בקרקעות (ב"מ נו), ולכן המקח חל גם אם היתה טעות. ואמנם ר"ת (שם בנז. בד"ה אמר ר"נ) והרמ"א בעקבותיו, הכריעו שכן בטל המקח גם בקרקעות אם האונאה גדולה  מפלגא והילך, ועוד שכתבו חלק הראשונים שבכל אופן גם אם לא בטל המקח, יש בזה איסור לאו.

י.גוי אין לו אונאה כמבואר בסוגיה בבכורות, ונפסק בחו"מ רכז. ולכן המקח לא חוזר משום שהיה גוי, וכפי התירוץ השביעי כאן. ועוד, שהקניין היה במעמד בית הדין של העיר מסתמא, והיה על פי החלטתם לסחור כך ובכללים אלו בלבד על דעת הסיכונים שבזה כעין סיתומתא, והם הפסידו את עצמם.

ואחרי כל ז יש לזכור שטענתנו על בעלות א"י אינה מכח קניין אברהם בכסף וכד', אלא מכח האמירה האלוקית שהארץ שלנו, ונקנתה בנוסף לכך בכיבוש ביאה ראשונה, ביאה שניה, וביאתנו זו השלישית. קניין אברהם הוא תוספת טענה כלפי הגויים, אך לא העיקר.