חבר הכנסת עמיחי שיקלי מימינה, מתייחס לצום תשעה באב שחל היום (ראשון) ואומר כי מדובר ביום לאומי ממעלה ראשונה, ולכן אין הצדקה למבוכה החילונית בכל הנוגע לתשעה באב.

הפוסט המלא של עמיחי שיקלי

למבוכה החילונית שאופפת את תשעה באב אין בעיניי הצדקה. תשעה באב הוא יום שאין לאומי ממנו בלוח השנה העברי.

סמל המדינה, מנורת המקדש השדודה, קשורה ביום הזה בקשר בל יינתק לא רק בהיבט הפיזי אלא גם בהיבט הרעיוני העומד מאחורי סמל המנורה כמובא בנבואת זכריה:

״וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי… וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ… וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ״.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

דבריו של שיקלי בכנס (צילום: ערוץ הכנסת)

זכריה שואל את המלאך מה פשר המראה והמלאך עונה לו: ״וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יְהוָה אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת…״.

זוהי תמצית ההבדל בין רומא ליהודה: תרבות העוצמה החיל והכוח, כוחי ועוצם ידי, למול תרבות הרוח; פולחן החומר ותאוות הבשרים למול פולחן הרוח והתביעה לאיפוק בצריכת החומר.

בבית העלמין המיתולוגי של ההתיישבות העובדת בכינרת מופיע על מצבת אבן מפוארת התואר ״מבשר מדינת ישראל״, מתחת למצבה שוכן משה הס מחבר הספר ׳רומא וירושלים׳.

כשהס, ממבשרי הציונות, מבקש לאתר את נקודת השורש של הציונות הלוא היא הלאומיות היהודית הוא מצביע על המשפחה. הלאומיות היהודית לא נובעת ממנהיגים כריזמטיים אלא מהבית, וכך תאר הס את המראות מבית סביו: ״לעולם איני יכול לכבוש את התרגשותי בזכרי את המחזות שראיתי בבית זקני החסיד (סבא של הס שגידלו בביתו), בימי האבל על חורבן ירושלים… אז היה קורא עם נכדיו, שהיה מושיבם עד חצות הלילה, את אגדות החורבן והגלות. והיו עיניו זולגות דמעות ויורדות על זקנו הלבן כשלג; אף אנו הילדים, לא יכולנו להתאפק אותה השעה והיינו גועים בבכייה. זוכר אני מקום אחד מאגדות החורבן שהיה מסעיר את נפש הסב ונכדיו ביותר: כשהלכו בני ישראל אסורים בשלשלאות בשבי לפני חיל נבוכדנאצר בבלה, עברו בדרכם על פני קבר רחל אמנו, והנה – ״קול ברמה נשמע, נהי, בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם…״ (ירמיה, ל״א, ט״ו).

כמה מטרים לשמאלו של משה הס, שוכן ענק אחר מאבות ההתיישבות העובדת, אדם שזכה לא רק להגות אלא גם לעלות ולעמול על בניין הארץ, ברל כצנלסון, האיש אותו כינה דוד בן גוריון הארי שבחבורה ומורה הדור.

ביולי 1934 נודע לברל כצנלסון כי אחת מתנועות הנוער קבעה את מחנה הקיץ בתשעה באב. וכך הוא כתב על המעשה בטור מדהים בעוצמתו שנשא את השם ׳חורבן ותלישות׳:

״שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי משהו עשה זאת במתכוון… אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער. מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה… כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן?".

חילוניות אין פירושה התיוונות.