תשעה באב | על הקשר של החרדים לחברה הישראלית

אחד הסיפורים המזעזעים ביותר בגמרא הוא הסיפור על רבן יוחנן בן זכאי (גיטין נ"ו ע"א-ע"ב), ראש חכמי ירושלים בזמן המצור הרומאי על העיר, מצור שהסתיים בחורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה.

רבן יוחנן בן זכאי ניסה לרסן את קבוצת הקנאים ששלטה בעיר. הוא ביקש מהם שיגיעו לפשרה עם האויב הרומי כדי שהם עצמם יישארו בחיים ובית המקדש יוסיף לעמוד על תלו, אך הם דחו את בקשתו מכל וכל. מציאות החיים הקשה של תושבי העיר החמירה והלכה במידה רבה בגלל מעשיהם של הקנאים, שדחפו לעימות צבאי. ומאחר שלא נראה כל פתרון ממשי באופק ביקש רבן יוחנן בן זכאי מאחיינו, אבא סקרא, מנהיגה של אחת מכיתות המורדים, עצה כיצד לברוח מן העיר הנצורה.

מעולם לא הצלחתי להבין איך זה שלרבן יוחנן בן זכאי, סמל המנהיגות המאוזנת והמיושבת, היה אחיין שעמד בראש אחת הקבוצות היהודיות האלימות ביותר בתולדות היהדות. האחיין, אשר טען כי אין בכוחו למתן את חבריו, בכל זאת היה מוכן לעזור לדודו על-ידי פעולה, שחבריו היו בוודאי רואים בה בגידה: הוא יעץ לו להעמיד פנים כאילו הוא חולה, ואז "למות", כדי שאפשר יהיה להוציאו מן העיר בתוך ארון מתים. וכך בדיוק הוא עשה, בעוד אבא סקרא אף הגדיל לעשות והגן על דודו מפני דקירת 'גופתו' בחרבות – כדי לוודא שאכן מת – שעה שהוציאו אותו מן העיר, באומרו שחילול גופתו של מנהיגם הנערץ היא מעשה שלא יעלה על הדעת.

לא ידוע לנו דבר על אבא סקרא אחרי מעשה הבגידה הזה שלו, אך לעומת זאת מסופר לנו כיצד יצא דודו ה'מת' מן הארון, ועד מהרה התקבל לפגישה עם אספסיאנוס, שהיה אז המפקד העליון של הצבא הרומאי. רבן יוחנן פנה אליו בתואר "קיסר", שעה שאספסיאנוס עדיין לא ידע שהוא זכה בתואר הזה – ובאותו רגע הגיע שליח מרומי, אשר הודיע לאספסיאנוס שהוא אכן זכה בתואר השליט העליון של האימפריה הרומית הגדולה. אספסיאנוס, אשר התרשם עמוקות מכוחותיו הנבואיים של רבן יוחנן, נענה לשלוש משאלות שלו, אשר שתיים מהן ללא ספק שינו את מהלך ההיסטוריה היהודית עד היום.

רבן יוחנן הבין כי אין כל טעם לבקש לחוס על ירושלים ועל תושביה, אחרי שהללו ניהלו מלחמה רבת שנים ועקובה מדם נגד הצבא הרומאי, ולכן במקום זאת הוא ביקש ממנו לשמור על שושלת הנשיאים, משפחתו של רבן גמליאל, צאצאי הלל הזקן, ולהפוך את העיר יבנה למרכז הלמדנות היהודית – ״תן לי יבנה וחכמיה״ – כדי שדת היהודית תוכל להמשיך ולהתקיים גם אחרי האסון הממשמש ובא על המרכז הפולחני שלה, בית המקדש. תחזיתו הריאליסטית של מהלך המאורעות הבטיחה המשכיות ומציאת פתרון בר-ביצוע, מה שמעיד הן על חוכמתו של רבן יוחנן והן על כך שהוא הבין היטב את האסון העומד להתרחש, אסון שאותו ניסה באומץ רב למנוע, אך ללא הצלחה.

כל הפרטים בסיפור זה, כשלעצמם, בהחלט ראויים לציון. אך אין ספק שהמרכיב החשוב ביותר בסיפור הוא שרבן יוחנן בן זכאי הגיע למסקנה שהקהילה שלו, שאותה טיפח והנהיג במשך שנים ארוכות, הידרדרה לתהום של הרס עצמי חסר מעצורים. על אף שלו-עצמו לא היה הכוח לשפר את מצבם של תושבי ירושלים, אשר עיקשותם של המורדים – ובכללם אחיינו – הכניסה למלכודת מוות, הוא הבין שלכל הפחות יש בידו לשמר את הערכים והמסורת של מורשתו האהובה – באמצעות פשרה בהתאם לנסיבות המציאות של זמנו, כך שלכל מי שישרוד יהיה עתיד. ואת זה הוא אכן עשה, בתעוזה רבה.

חיפוש מקבילות היסטוריות שיעזרו לנו למצוא פתרונות למשברים עכשוויים היא תמיד עניין טעון מאוד, ומי שעושה זאת נוטה לחשיבה גחמנית ותלושה מהמציאות. עם זאת, אין כל טעם בלימוד ההיסטוריה אם לא מבינים ש"ככל שהיא משתנה, כך היא נשארת אותו הדבר" – כלומר: שהמצב האנושי אינו משתנה, וכי ההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה, גם אם אף פעם לא בדיוק מוחלט.

הנקודה היא זו: כמו בעת העתיקה גם עכשיו. אותם יהודים בישראל המייצגים יותר מכל – במראם ובאורח חייהם – את הדבקות עתיקת-היומין באמונה דחקו את עצמם לפינה. וכך, שעה שהם עומדים בפני איומים על הסטטוס-קוו שממשלת ישראל בנתה, הרי שבמקום לחפש פשרה החרדים רק מתבצרים יותר בעמדתם, והם חופרים את עצמם עמוק יותר ויותר לתוך החור.

במשך שנים רבות היו המפלגות החרדיות "ממליכות המלכים" במדינת ישראל – היינו, הן היו חיוניות לשמירה על שלמותן של הקואליציות הימניות השבריריות, על אף שרשמית אין הן תומכות במפעל הציוני, ואף אינן מזוהות עם מדינת ישראל. אך בעוד שבשנותיה הראשונות של המדינה היו החרדים מיעוט נרדף, הנאבק על קיומו אחרי השואה מול עוינותם של הציונים החילונים, כיום חיים בישראל יותר ממיליון חרדים, שהם 12.6% מכלל אוכלוסיית ישראל. בשנת 2009 – כבר לפני 12 שנה! – היו החרדים בני 20 ומטה 16.3% מכלל האוכלוסייה בארץ, שהם 29% מכלל האוכלוסייה היהודית.

בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל היה היגיון בהימנעותם הגורפת של החרדים מהשתתפות בעשייה האזרחית במדינת ישראל, אך כיום יוצרת ההימנעות הזו מעמסה כבדה על הכלכלה הישראלית, מעמסה העלולה לפגוע בהצלחתה של מדינת ישראל. היא גם מעוררת טינה עצומה בקרב האזרחים הלא חרדיים, ועלולה בבוא העת ליצור בעיות ביטחוניות, אם האוכלוסייה החרדית תוסיף לגדול בקצב דומה, אך בניה יסרבו לשרת בצבא.

אם יש לקח כלשהו שאפשר ללמוד מחורבן המקדש לפני כ-2,000 שנה, ומן הסיפור המופלא על רבן יוחנן בן זכאי, הרי זה שאפשר היה למנוע את חורבן ירושלים והמקדש אילו רק יכלו הקנאים הקיצונים להסתכל על המצב בעיניים אחרות, ולפעול בהיגיון. שערו בנפשכם: המקדש יכול היה לעמוד היום על תלו אילו אותם מאמינים נוקשים שהתכתשו אלה עם אלה – ואשר כולם ללא ספק האמינו בכל לב בכך שהם פועלים למען קידוש השם ולטובת הכלל – היו מבינים שהמצב השתנה מן היסוד. בעוד שרבן יוחנן בן זכאי הבטיח את עתידה של היהדות, הם היו בטוחים שהם ורק הם אלה מגינים עליה. ולכן קבוצת אנשים זו היא האשמה בהרס העצמי המוחלט, שתוצאתו הייתה חורבנו הגמור של בית המקדש, בית המקדש שלנו!

הבה נעמיד את הדברים על אמיתותם: מדינת ישראל איננה כוח צבאי רומאי הבא להכניע (או אף גרוע מכך) את החרדים. להפך: כל המנהיגים הלא חרדיים ואזרחי ישראל שעמם נפגשתי במהלך השנים מוכנים בהחלט לעשות כל שביכולתם כדי לסייע לאחיהם ואחיותיהם החרדים – בתנאי שהללו ייקחו חלק פעיל בנס המופלא של שלטון יהודי מתחדש בארץ המובטחת.

אכן, עדיין לא מאוחר מכדי לשנות את מהלך הדברים ולהבטיח את רווחתם של החרדים, כמי שלוקחים חלק מלא במדינת ישראל, כדי שהם יוכלו להימנע מכל הכאב והמאבקים חסרי השחר הניצבים בפניהם. כדי שזה יקרא צריך רק שאנשי המחנה החרדי ירצו באמת להסיר מעל עצמם את הכבלים שאחרים כבלו אותם בהם, ויקבלו כדוגמה ומופת את הצעדים שנקט רבן יוחנן בן זכאי, מנהיג היהדות בסוף תקופת בית שני, כדי שלא יקרה להם מה שקרה לאבא סקרא, שלא היה מסוגל לעמוד מול אחיו הקנאים.

למרבה הצער, בזמנו של רבן יוחנן בן זכאי איש לא שמע לו, והתוצאה הייתה הרסנית. אך אם ישמעו לו היום יוכלו הדברים להיות שונים. אני מתפלל שכל מכבדי זכרו יישמעו לדבריו, לדברי החוכמה שלו, ושבזכות זה ייבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן ואמן.

=======

הרב פיני דונר רב קהילה אורתודוקסי באמריקה