ההשתוללות של בג"צ נמשכת. בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ קבע היום (ה') שהתיקון לחוק המאפשר לשלול באופן גורף קצבאות מהורי מחבל קטין, האסור בגין עבירות ביטחוניות, פוגע באופן בלתי חוקתי בזכות לשוויון.

ברוב של 5 שופטים: הנשיאה חיות, המשנה מלצר, פוגלמן, ברק-ארז וברון מול 4 שופטים במיעוט: הנדל, עמית, סולברג ומינץ.

התיקון לחוק נועד כדי להרתיע מחבלים, מכך שבמידה ואחד מבני המשפחה ייאסר בעבירות כגון יידוי אבנים או השלכת בקבוקי תבערה, יישללו קצבאות ביטוח לאומי מההורים ובני המשפחה. כעת מבטל בג"צ את התיקון לחוק.

עם זאת, הביטול אינו מיידי, אלא בית המשפט נותן לכנסת פרק זמן של שנה כדי להתייחס לפגמים שנפלו בחוק, בין השאר, לאחר שהמדינה הבהירה שהיא מקדמת תיקון חקיקה.

פגיעה בזכות לכבוד ולשיוויון

דעת הרוב (הנשיאה חיות, המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר, והשופטים פוגלמן, ברק-ארז ו-ברון) סברה כי הגם שנודעת חשיבות להרתעה מפני ביצוע עבירות ביטחוניות ועבירות בזיקה לפעילות טרור, ובכללן זריקת אבנים, תיקון החוק פוגע באופן בלתי מידתי בזכות לשוויון. השופטת ברק-ארז סברה כי השימוש בקריטריון של הרשעה בפלילים ביחס לזכויות סוציאליות עולה כדי פגיעה בשוויון מאחר שהוא כרוך ב"תיוג".

השופט פוגלמן (שאליו הצטרפו בהקשר זה הנשיאה חיות והשופטת ברון) סבר כי התיקון לחוק פוגע בזכותם לשוויון ולכבוד של הורי הקטינים שעליהם חל התיקון (לעומת הורים לקטינים שמורשעים בעבירות אחרות), אשר נשללות מהם גמלאות בשל עוונות ילדיהם וללא בחינה פרטנית של הפעולות שנקטו ההורים בקשר לביצוע העבירות על-ידי ילדיהם או למניעתן.

שופטי הרוב הדגישו כי התיקון לחוק מהווה הסדר גורף שאינו כולל זכות טיעון להורים שמהם נשללות הקצבאות, וכי קיימים אמצעים אחרים שפגיעתם בזכות לשוויון פחותה ויש בהם כדי להשיג את תכליות החוק. המשנה לנשיאה (בדימ') מלצר והשופטת ברק-ארז אף סברו שהתיקון עצמו אינו עומד בתנאי ההסמכה המפורשת לפקיד הביטוח הלאומי לשלול קצבאות.

חרף דברים אלה, צוין בפסק הדין כי על מנת לאפשר בחינתם של צעדים חקיקתיים חלופיים ובהתחשב בכך שמאז נכנס לתוקפו התיקון בשנת 2015, הוא יושם לגבי עשרה קטינים בלבד; וכי כיום הוא אינו מיושם כלל, בין היתר בשל קשיים "הנוגעים למנגנון העברת המידע לביטוח הלאומי" – יש להורות על השעיית הצהרת הבטלות של סעיף 325(ב) לחוק הביטוח הלאומי לתקופה של 12 חודשים מיום מתן פסק הדין. זאת, כדי לאפשר לכנסת להשלים את הליכי תיקון החקיקה, אם תמצא זאת לנכון,  תוך שיילקחו בחשבון הערות בית המשפט בפסק הדין.

לא הוכחה פגיעה בזכות חוקתית

​דעת המיעוט (השופטים הנדל, עמית, סולברג ו-מינץ) סברה כי דין העתירה להידחות. השופט סולברג סבר כי יש להבחין בין סוגים שונים של פגיעה בשוויון, והואיל והזכות החוקתית לשוויון נגזרת מהזכות החוקתית לכבוד, הרי שפגיעה בשוויון תוכר רק כאשר יוכח כי נעשתה הבחנה על בסיס תבחינים 'חשודים'. על יסוד הבחנה זו, הגיע השופט סולברג לכלל מסקנה, כי החוק אינו מבחין הבחנה חשודה בין יהודים לערבים, לא במפורש, וגם לא במשתמע, במבחן התוצאה. משכך, לשיטת השופט סולברג לא הוּכחה פגיעה בזכות חוקתית, וממילא אין מקום להידרש לבחינת חוקתיות החוק בהתאם לפסקת ההגבלה.

השופט הנדל הדגיש את העובדה שעבריינות ביטחונית מייצרת שונות רלוונטית למול עבריינות פלילית רגילה, ומשכך התיקון אינו פוגע בשוויון. השופט מינץ סבר אף הוא כי אין במקרה דנן פגיעה בשוויון, וציין כי למעלה מן הצורך, ואף בהנחה שתיקון החוק פוגע בזכות החוקתית לשוויון, הרי שפגיעה זו נעשית לתכלית ראויה והיא מידתית, ומכאן שאין הצדקה להתערבות בית המשפט בעניין זה.

השופט עמית ציין כי החיסכון הכלכלי להורי הקטין עקב מאסרו גבוה מסכום הקצבאות שנשלל מהם, ועל כן הפגיעה הנגרמת להם היא זניחה, ואינה מצדיקה פסילתו של חוק.