שבוע מתיש מאוד עבר על חברי הכנסת. חמישה ימי דיונים מלאים שכללו גם לילות לבנים עמדו בסימן "מי ישבור את מי ראשון".

מיד אחרי הקמת ממשלת בנט-לפיד, שזרקה את רוב מפלגות הימין לספסלי האופוזיציה, אמר בנימין נתניהו לחבריו בבלוק: "אני מבקש משמעת אופוזיציונית, משמעת ברזל".

ואכן, בין שני צדי המתרס עבר הרבה דם רע בשבועות האחרונים. ההלם של חברי הכנסת מהליכוד, ש"ס, יהדות התורה והציונות הדתית מהמהלך של בנט לא נרגע.

סמוטריץ' ודרעי (צילום: מארק ישראל סאלם/פלאש 90)

נראה שהביטחון שהיה להם מהיכולת של נתניהו לשלוף איזשהו שפן ברגע האחרון, סנוור את ההבנה שהמהלך הזה באמת קורה.

אך השבוע האחרון הוכיח כמה המיקום הפוליטי משנה את העמדות ופתאום העובדות מתאימות את עצמן מחדש. האם יש ערכים פוליטיים קבועים? האם מה שהיה, הוא מה שיהיה? לא כשעוברים מהצד השולט לצד השני (וגם להפך).

מה לא אמרו השבוע חברי האופוזיציה? "דיקטטורים", "צביעות", "סותמים פיות" הם רק חלק מהמחמאות שהוטחו נגד נציגי הקואליציה.

נתחיל בכך שזה משחק פוליטי. תפקיד האופוזיציה להתנגד ולהטריל את הקואליציה. הם אמורים לאתגר את הממשלה, וזאת במטרה לשפר את המצב לטובת האזרחים ולוודא כי השלטון מתנהל נכון ולהוות אלטרנטיבה למצב הקיים.

כדאי להסתכל במראה

הפלת הממשלה? אכן חלק מהעניין, אבל לא חזות הכל. כשהמאבק לשם המאבק הופך לדבר המרכזי, האופוזיציה חוטאת לתפקידה.

כאשר חברי הכנסת תוקפים את הנהלת הקואליציה שמעיזה לכנס ישיבת ועדה בצום י"ז בתמוז, מגייסים לטובתם תירוץ דתי ומאשימים אותם שזה נעשה בכוונה, מספיקה בדיקת גוגל קצרה לראות שזה דבר שקורה כמעט כל שנה, גם כאשר הליכוד היה בשלטון.

כאשר חברי הליכוד מתרעמים כעת על שינוי חוקי יסוד, קשה שלא לזכור את מרתון החוקים שהם עצמם העבירו אשתקד, שכלל שינוי המשטר הישראלי עם המצאת מנגנון "ממשלת החילופין".

ישיבת סיעת הליכוד, ארכיון

בזמן שממשלת נתניהו-גנץ הרחיבה אז את השימוש בחוק הנורווגי, זה היה לגיטימי לטובת המשך השלטון, אז למה עכשיו זה שונה?

פה ראוי לומר את האמת – בשעתו גם יש עתיד ומרצ תקפו במילים קשות את אותם חוקים שהם כעת מיישמים ואף מרחיבים.

לפיד קרא שנה שעברה לחוק הנורווגי: "חוק הג'ובים, שיא הניתוק והאטימות". הורוביץ קרא לחוק: "קומבינה של מיליונים על עוד ג'ובים לממשלה המנופחת הזו".

כדאי לחפש טענות אחרות

אבל בחזרה לאופוזיציה הנוכחית – נראה שהמעבר לצד השני, גרם להם לאבד כל רסן.

צעקות וגידופים בוועדה המסדרת, קללות ומילים קשות על דוכן הנאומים במליאה. ההרגשה השבוע בכנסת היא שמישהו שם עדיין לא הבין שהוא לא בשלטון ומתנהל בצורה לא ממלכתית, לא מכבדת ומעט ילדותית.

כאשר ח"כ דוד ביטן (הליכוד) טוען בוועדה המסדרת כי מעולם לא הפעיל את סעיף 98 (הסעיף בתקנון הכנסת שמאפשר קיצור דיון), הוא כנראה "שכח" שהקואליציה שלו הפעילה את זה מספר פעמים רק שנה שעברה ועוד פעמים רבות בכנסות קודמות.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

מתוך דיוני הוועדה המסדרת (מתוך ערוץ כנסת)

או למשל הצביעות של החרדים נגד תיקון חוק הדיינים, תוך שהם מפנים אצבע מאשימה נגד הציונות הדתית. כדאי להזכיר להם שהם הובילו שנה שעברה לבחירה של מרב מיכאלי על חשבון איילת שקד, וזאת מבלי להתחשבן במגזר הדתי-לאומי.

דוגמה נוספת הם חברי האופוזיציה זועקים נגד ההתנהלות הקשוחה של ח"כ עידית סילמן, הם שוכחים שאותן טענות הופנו נגד קודמה בתפקיד, ח"כ מיקי זוהר.

נכון, גם חלק מהקואליציה שינו את דעתם, מה שמוכיח "שמה שרואים מכאן, לא רואים משם", אבל יש מספיק טענות מוצדקות נגד הממשלה ואולי כדאי להשתמש בהן ולא לשנות את ההיסטוריה ולבלבל את העובדות.

הקואליציה של בנט ולפיד צרה מאוד ושברירית. זכותה וחובתה של האופוזיציה להילחם בה. השאלה שנשאלת היא האם המאבק הוא נגד הדרך של הממשלה, או פורקן עצבים על אובדן שלטון.

השבוע ההצבעה על חוק האזרחות תהיה המבחן האמיתי.