חוק פתיחת אזורי הכשרות נכנס להסכמים הקואליציוניים ובעזרת ה' בקרוב גם לספר החוקים של מדינת ישראל. כמו כל ניעור של מערכת שהתרגלה לנורמות מסוימות, החוק מעורר אמוציות וחששות, הנה כמה תשובות לטענות הענייניות שמועלות כנגדו:

שאלה: למה שרב מקומי ייתן כשרות בעיר אחרת?

תשובה: קודם כל, הוא לא חייב. בניגוד לטענה האומרת שאין מונופול כשרות כי כל עסק יכול לבחור שלא לקבל תעודה, כאן באמת יש ברירה. רב מקומי שיבחר להתרכז בתושבי יישובו – מוזמן. סביר שרוב הרבנים יבחרו בכך. וזה בסדר גמור. אפילו עדיף שמי שעד היום בקושי מצליח (אם בכלל) לספק השגחה נאותה לעסקים בעירו יתרכז בשיפור השירות. רק שעכשיו יהיה לו תמריץ – תהיה לעסקים אלטרנטיבה.

האם בעלי העסקים ישלמו יותר?

תשובה: ישנן עלויות רבות לעצם קיומו של מונופול הכשרות, בהן עלויות ישירות ועקיפות שכבר היום לא משתלמות. התיקון הנוכחי לא צפוי לעלות שקל אחד לתקציב המדינה. להיפך, הוא נתמך על ידי גורמים כלכליים שונים וזו אחת הסיבות שהוא זוכה לתמיכה רחבה. אזכיר שוב שאם רב מקומי לא מעוניין להרחיב את פעילותו מעבר לנדרש, הוא מוזמן שלא לעשות זאת ולהתמקד בשיפור המערך המקומי. בסופו של דבר ההערכה של רוב הגורמים שמכירים את שוק הכשרות היא שההצעה עשויה להוזיל עלויות בטווח הארוך, כשנגיע לנקודת שיווי משקל חדשה. בעז"ה גם תהיה הערכה כלכלית מסודרת בקרוב.

 בעצם כל העניין נועד למען כשרות צהר. למה לא להודות בזה?

תשובה: ראיה פשוטה ביותר לכך שזה לא קשור לצהר ספציפית: כתבתי את הצעת החוק הזאת בשנת 2013. בזמן שהכשרות של השגחה פרטית הייתה בחיתוליה ובטח לא מחוברת לאף רב מקומי. נכון, אני מקווה שזה יסייע למערכי כשרות איכותיים כמו זה של כשרות צהר שאני תומך בו. אבל כאמור היוזמה להצעה הייתה קיימת לפני שצהר חשבו על הקמת מערך כשרות ולטובת שיפור מערך הכשרות בכללותו. יתרה מזאת, אני מקווה שהשינוי יביא לשיפור מערכות הכשרות הקיימות שאולי ישפרו את השירות כדי להתמודד עם תחרות מצד גופים כמו כשרות צהר.

איך יכול רב מקומי להקים מערך פיקוח על עסקים שנמצאים בעיר מרוחקת, האם לא בעייתי מבחינה טכנית?

תשובה: רוב התחרות תהיה אזורית. אכן אני לא רואה מציאות שעשרות רבנים מהצפון יתנו בדרום ולהיפך. אני בהחלט רואה מציאות סבירה מאוד בעיניי שהרב של רמת גן ייתן כשרות לעסקים בגבעתיים. מי שכן ירצה לספק שירותי השגחה למקומות מרוחקים יותר יוכל להתקשר עם גורם שלישי ולממן פיקוח מההכנסות העצמיות. אגב, יש כיום גוף שכבר פועל כך *מטעם הרבנות*. הוא נקרא "הרבנות לכשרות ארצית" והוא גוף שמספק השגחה גם בגליל וגם במרכז, בלי שקל מקופת המדינה.

קיים חשש להתנהלות בעייתית לכאורה בחלק מהרבנויות המקומיות. התיקון יאפשר לרבנויות הללו לתת כשרות בעוד מקומות. מה הועילו חכמים בתקנתם?

תשובה: הכשל המבני העמוק במערך הכשרות הוא המונופול. נכון, יש עשרות מונופולים מקומיים. ועדיין, הם מונופולים. אם אני פותח עסק לממכר פלאפל אני צריך לשלם לגורם מסוים ולעמוד בנהליו (אם יש כאלה, ואם יש הם בוודאי לא שקופים לציבור) כדי לקבל רשות לכתוב את המילה "כשר" שפעם הייתה שייכת לכלל עם ישראל והיום לרבנים מסוימים מאוד. כשהכוח מרוכז בידיים של גורם אחד ללא פיקוח – נוצרים איים של שחיתות. מה יקרה במצב החדש? הפיקוח עדיין לא יהיה מספיק טוב, אני מסכים – זה חלק מהפשרה. אבל יהיה פיקוח מסוג אחר – הציבור יגיד את דברו. אם צרכני הכשרות יודעים שהכשרות בעיר מסוימת מוטלת בספק מבחינת איכותה, אין סיבה שהם ירצו לצרוך אותה בעיר סמוכה. לעומת זאת, אם השגחה של רבנות מסוימת תוכר כאיכותית, כמו במותגי כשרות פרטיים הקיימים כבר כיום, זה יהיה איתות לעסקים לשקול התקשרות איתה לטובת הרחבת קהלי היעד.

בשורה התחתונה

אני בעיקר שומע למה לא לעשות. למה כל יוזמה היא בעייתית ואיפה החורים. בואו נודה על האמת – השיטה הנוכחית נכשלה. כשרות בישראל מזוהה עם חוסר ניקיון כפיים וקומבינות, כפייה דתית ופגיעה בעסקים קטנים ובינוניים. הכי קל להאשים את המבקרים, במקום להסתכל פנימה, להפנים את כל דוחות הביקורת שכתבו מבקרי מדינה שונים ומבקרי פנים של רשויות מקומיות שונות, להתעורר ולהבין שהגיע הזמן לשינוי. זה ייתכן, זה אפשרי..

==

תני פרנק הוא ראש תחום דת ומדינה בתנועת "נאמני תורה ועבודה"