אביה מורנו נשאה דברים אמש (שלישי) בטקס זיכרון לחללי מערך המודיעין, אביה מורנו התגייסה בעקבות אביה לחיל המודיעין והיא שיתפה בתחושה של סגירת המעגל בשירותה בחיל המודיעין והגעגוע לאבא:

"התייתמתי מאבי לפני כ15 שנה במלחמת לבנון השנייה.
כ15 שנה שאני חלק ממעגל השכול.
כ15 שנה שאני חיה, כמו כולנו, עם חלל.
עם החלל הזה אני מתבגרת, לומדת, מתעצבת ומתקדמת.
החלל הזה הוא חלק ממני, ממש כמו ששמי הוא כזה.
עם הזמן, החלל ואני לומדים לחיות יחד. לעיתים. אני כלל לא שומעת או מרגישה אותו, ולעיתים חשה בו בעוצמה רבה.

אם אצייר זאת- דמיינו לכם אדם הולך, המחובר לליבו בלון. לעיתים מרחף הבלון הרחק מעליו, מלא באוויר. ולעיתים נחלש הבלון ונחבט באדמה.
יש פעמים שהבלון צמוד כל כך ולא משאיר מקום לנשום, או שהוא מרחף גבוה מידי ומותח עד הקצה את החבל החזק המחובר ללב.
ישנם פעמים מיוחדת, שהבלון פותח את דלתות הלב ומתיישב לו שם, מפזר חמימות אל חדרים נסתרים..

לחיות עם חלל זה לחיות עם אינסוף בתוכך. עם קשר דם לאינסוף הזה. זהו מסע עדין ומדוייק. אך גם סוער ועוצמתי..
שכול זה להסתכל על התמונה שלך ולהרגיש אותך מחייך אלי.
שכול זה לעשות בחירות ולתהות מה אתה היית אומר.
שכול זה לראות נוף. או להריח ריח, והעניים דומעות מעצמן מבלי שנדע מדוע.
שכול, זה לרצות חיבוק גם אחרי 15 שנה.
זה להסביר את הכל בהיגיון, אך להבין שזה כלל לא ככה.

ברשותכם, אספר קצת על המסע שלי-
אבי, עמנואל מורנו נהרג בשנת 2006. סוף מלחמת לבנון השניה. נותרנו אימי- מאיה, אני, ו2 אחיי הקטנים- נריה ונועם ישראל.
לאחר כשלוש שנים נישאה אמא בשנית למי שהוא אבי כיום. אבא אלירן ולהם נולדו 2 אחיותיי- בת עמי ושי. במשפחתנו, יש שיח רב על הנושא. משיח של בדיחות ושטויות, עד שיח עמוק ומברר.

בעיני, אפשר להסתכל על השכול ב2 דרכים:
האחת- גורל, השנייה- הזדמנות.
הזדמנות להתבוננות פנימית ושימת לב, הזדמנות לרכישת כלים.

לפני 7 חודשים, התגייסתי לחיל המודיעין. לכתחילה, לא רציתי לעשות זאת בגלל סגירת המעגל, אלא פשוט כי עניין אותי התחום.
אך כשאני מסתכלת אחורה, פתאום אני מבינה שהשנה זכיתי להכיר את אבא ממקום שונה, מקום שלא הכרתי לפני כן- עולם הצבא ושירותו במודיעין.
המקומות, האנשים, הריחות.. את כל אלו חווית. פה דרכה רגלך, במילה הזו השתמשת..
דמיינתי אותך לאורך הדרך מחייך אלי, מלמד אותי את רזי המקצוע, מדבר איתי בקריצת עין שאני יודעת למה היא מתכוונת, גאה בי כשאתה רואה אותי חוזרת הביתה על מדים.. גאווה שאני רואה כיום בעיניהם של אמא ואבא.

התחושה, להיות חלק מצבא הגנה לישראל, בזמן שאבי נהרג בעת שירותו שם, נותנת תחושה של משמעות ועוצמה. שאנחנו לא מפחדים. עם ישראל חי, וממשיך לחיות ולהתחזק, להעמיד דורות.
המוות לא מחליש אותנו, להיפך, הוא נותן לנו תחושת שייכות וחיבור עמוק לעם הזה, לארץ הזו- שנקנתה בדם.
בתקופה האחרונה, העם שלנו חווה טלטלות קשות. מחלוקות, משברי אמון, התפרעויות, והפרות של איזונים עדינים.
שיח אלים התחיל להישמע כשיח לגיטימי. אנחנו האויב הגדול ביותר של עצמינו. אפשר להרוס במו ידינו את שעמלנו 73 שנה להקים.

(צילום: גילי יעיר, פלאש 90)

אך אפשר גם אחרת. לכל אחד מאיתנו יש את הכוח לשנות. בייחוד אנחנו- המשפחות שיקיריהן נפלו חלל על קדושת הארץ הזו, בכוחינו למלא את החללים בעם, בחברה. אנחנו הרי יודעים להתמודד עם חוסר.כוחינו באחדותינו..מי ייתן ונדע להקשיב ללב הפועם שלנו ולהצליח, כדבריו של אבי עמנואל- ״להפוך משבר למבשר״ , גם בחיינו בפרטיים וגם בחייו של העם".

מאיה מורנו, אלמנתו של עמנואל מורנו, ששיתפה דברים אלו כתבה בחשבון הפייסבוק שלה: "ביתי בכורתי דיברה בטקס. מעבר לתחושת חום הלב האימהית הגדולה. זכיתי לרגע בזכותה להביט על מסע של 15 שנה שאני עוברת יחד איתם. זכיתי בילדים מופלאים. ואני גאה בהם על הדרך ועל התובנות. קחו לכם רגע שקט לקרוא דברים עמוקים."