כמו ילד בחנות ממתקים

תחשבו לרגע על הסיטואציה הבאה: יום ראשון, מתכוננים להכין את ארוחת הערב ומגלים שחסרים כמה מוצרי יסוד. סבבה, בקטנה סה"כ פתיר. שולחים את הילד למכולת הקרובה, בידו האחת שטר של מאתיים שקלים חדשים, בידו השנייה רשימת המצרכים הדרושים לקנייה ובפיו הבטחה לקנות רק את מה שכתוב ברשימה.

אך אבוי, הילד חוזר ללא המצרכים וללא הכסף. אתם שואלים אותו מה קרה והוא עונה שהחליט להשתמש בכסף שנתתם לו (למטרה מאוד ברורה כאמור) למטרה אחרת, אישית. והיא – קניית ממתקים ואכילתם. אתם מסבירים לו שזה מאוד לא בסדר שהוא התחייב על משהו מסוים ולמעשה שיקר ועשה הפוך ממה שהבטיח, כיוון שהוא ילד ותחושת המוסר שלו עדיין טבעית, הוא מתנצל ומפיק את הלקח לא לשקר ולא לרמות יותר, ארוחת הערב אומנם תהיה מוכנה בשעה מאוחרת יותר אבל לפחות הילד יצא עם מוסר השכל חשוב ומשמעותי.

(צילום: שאטרסטוק)

עקיצת יועץ ההשקעות

סיטואציה אחרת, קצת שונה: אחרי עשר שנות נישואים חסכתם סכום יפה ואתם מחליטים להשקיע אותו. מתיישבים מול יועץ ההשקעות שבחרתם ונותנים לו את כספכם ואמונכם שהכסף יתחיל לעבוד לטובתכם. אולם ל"יועץ ההשקעות" אין תחושת מוסר בסיסית ויש לו גם יש לו תכניות אחרות, הוא לקח את הכסף ו"עקץ" אותו מכם, אתם מתמלאים תחושת בגידה, "איך ייתכן שמעל באמון שנתנו בו?".

(צילום: שאטרסטוק)

כשאתם מעמתים את מיודענו היועץ עם המידע שברשותכם על כך שגנב את הכסף, הוא "מכשיר את השרץ" ומתרץ תירוצים שונים מדוע מה שאמר אתמול כבר לא רלוונטי היום, "זה לא אישי", הוא אומר, זה "ביזנס". ובמילים אחרות – "נעקצתם" – אתם מחליטים לפנות לערכאה משפטית (בתקווה שבית המשפט עדיין זוכר שאסור לשקר) ובמקביל מזהירים את כל מי שאתם רק מכירים שלא יתעסקו עם היועץ המדופלם, שהיום אומר כך ומחר עושה אחרת, את ההשקעה הבאה שלכם וודאי לא תעשו אצלו.

פוליטיקאים ושקרים

משום מה נראה שכאשר שקרים בכל תחום אזרחי ייענו מיד ב"שיימינג" עסיסי (תופעה בפני עצמה), מתוך הבנה שאי אפשר לשקר ולמעול באמון במרחב הציבורי וכנ"ל שלא במרחב הפרטי, תחום אחד נשאר משום מה מחוץ למסגרת הזו. הפוליטיקה, בה נראה שלא רק שמי שמשקר איננו מתבייש בכך כראוי, הוא אף מצדיק את השקרים שלו. 

(צילום: שאטרסטוק)

איך ייתכן שנבחר ציבור, ולא משנה מה צידו במפה הפוליטית, משקר? הלא הוא אמור להיות סמל ומופת, הוא עומד לקבל החלטות מהחשובות ביותר עבור מיליוני אנשים שחלקם אף נתנו את קולם כדי שאותו אדם ייצג אותם כראוי. מדוע בשעה שמדובר בשקר במרחב הציבורי ובפרט כשהוא נעשה על הגב שלנו, נוקיע אותו מיד ונדרוש שינוי וודאי שלא נקבל את המצב הקיים?

אם הלווינו לאדם כסף והוא לא השיב לנו אותו, האם נסמוך עליו שינהל את משק הבית שלנו? למה כשמגיעים לפוליטיקה זה נהיה בסדר, הרי מי ששיקר לנו עכשיו כנראה שישקר ויעשה "קומבינות" על חשבוננו גם בקבלת ההחלטות אותן נשלח לקבל עבורנו, החלטות שישפיעו לא רק על הכיס שלנו אלא על כל סדר היום שלנו ושל ילדינו, איך יכול להיות שהמוסד שמנהל את המדינה ואמור להיות מקום שנובע טוב ואחריות גדולה, נובע שקרים ומזימות. 

פעילים מתחת לביתו של בנט, בעד ממשלת השינוי (צילום: אבשלום שושני/ פלאש90)

שקרים בפוליטיקה הם לא דבר חדש לצערי, אך בעוד בדרך כלל חלק מהפוליטיקאים "מקילים רק קצת" ועוברים על הבטחת בחירות אחת וכדומה (דבר שראוי גם הוא לכל גינוי), המייעד עצמו לראשות הממשלה, הלוא הוא נפתלי בנט, מגדיש את הסאה ויוצר מודל חדש של פוליטיקאי שעובר "בלי לראות בעיניים" על רוב ככל הבטחות הבחירות שלו ובכך עובר כל גבול שעוד היה קיים בנושא זה.

הבטחות קבל עם ועדה באולפני חדשות, בראיונות ברדיו, מפיו ומפי חלק מחברי סיעתו נעלמו כלא היו עד כדי כך שבאופן מביך במיוחד סרטונים שלו מתחייב באותן התחייבויות נמחקים, כך אומרים, מעמוד הפייסבוק שלו (הלו, 2021. זה לא יעזור). חציית הגבול כל כך מסיבית עד כדי כך שחבר מפלגתו עמיחי שיקלי יצא נגדו בפומבי ושאל בקול ברור, איך ייתכן שנשתמש במנדט שניתן לנו על ידי בוחרינו ונעשה הפוך לגמרי ממה שהבטחנו להם?

או בעברית פשוטה, איך ייתכן שמפלגה שנקראת "ימינה" תלך כל כך רחוק שמאלה? 

בנט – ימינה או שמאלה? (צילום: יונתן זינדל/ פלאש90)

הבעיה הגדולה – "צו השעה"

הבעיה הגדולה היא לא השקר, הבעיה הגדולה היא הכשרתו בתירוצים ואמתלות שונות בסגנון "ממשלת אחדות זה צו השעה" או בלשון שמזכירה מישהו שחזר מהודו: "העם זקוק לריפוי". איך ניתן לסמוך על מי ששיקר לבוחריו במצח נחושה ועשה הפוך מרצונם (כך ע"פ סקרים), שיהיה ראש ממשלת ישראל?

שיהיה מונע רק משיקולים ערכיים ולא אישיים כאשר כבר הוכיח שערכים מרכזיים אצלו כמו האמת מונחים בתחתית סולם השיקולים?

איך ניתן לתלות תמונה של ראש ממשלה שנהיה כזה בזכות שקרים בכיתות הלימוד בבתי הספר ולומר לתלמידים לא לשקר?

היישבו יחדיו? (צילום: מארק ישראל סלם)

אסיים בתפילה, יהי רצון שנבחרי הציבור שלנו יהוו דוגמא ומופת, יבחינו בין אמת ושקר, ידעו לומר "טעינו" ולא להכשיר את האסור, שהפרלמנט הישראלי יפיץ ערכים וטוב ולא ההפך ובמידה והם לא ייקחו אחריות, בואו אנחנו ניקח אותה ונזכיר להם בפעם הבאה שיבקשו את אמוננו, שלשקר, אין רגליים.

 

הכותב הוא שי ראובני, אברך בישיבת "לב לדעת" בשדרות וסטודנט במחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת "ספיר".