ההחלטה האומללה של חברת סלקום להשתתף במחאה 'על אלימות משני הצדדים', בנוסף להפתעתם של אנשי תקשורת מסויימים שגילו שהציבור היהודי לא אוהב תמיכה באויב בזמן לחימה – יכולות ללמד אותנו הרבה.

אנו לא חושדים חלילה שחברת סלקום או אנשי התקשורת פועלים לשם שמים; הם גם לא טיפשים. יחד עם זאת הם יצאו מתוך נקודת הנחה הזויה שמהלכים כאלה יזכו אותם באהדה ציבורית ובתגמול כלכלי; והמציאות טפחה על פניהם באופן שכל ילד היה יכול לצפות. כיצד אנשים שמקצועם לחוש רחשי לב ציבוריים יכולים להיות כל כך אטומים?

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

אלמוג בוקר על הסיקור התקשורתי של הרקטות (צילום: חדשות 13)

התשובה נעוצה בזחיחות ובחוסר ההבנה הרוחנית שלהם. ישנו כיום פער בלתי נתפס בין הציבור היהודי הרחב לבין קבוצה קטנה וכוחנית של אנשי תקשורת, אקדמיה ומשפט.

רוב מוחלט של הציבור היהודי הוא לאומי ומסורתי! זהו נתון שזועק מכל סקר, מנתוני הדמוגרפיה, מכל מערכת בחירות, ממיליוני יהודים שמבקרים בכותל, ומעם שלם ששר על 'עילת העילות וסיבת הסיבות' של ישי ריבו.

אחרי שהדי המערכה הנוכחית יירגעו, אסור לשכוח את הלקח הזה. העם הזה צועד בצעדי ענק חזרה לאביו שבשמים. מאורעות הימים האחרונים רק מחזקים זאת עוד ועוד. אנחנו לא נשתוק ולא נירתע. זה ייקח עשרים שנה, אולי שלושים; אולי קצת פחות, אולי קצת יותר, אבל העתיד מעולם לא היה ברור יותר.

ההמלצה לאנשי הפרסום החדשים של סלקום, שמן הסתם מחליפים כעת את הקודמים, שלהבא כדאי להם ליזום תמיכה בצה"ל או בצום יום הכיפורים.