בשלהי שנות התשעים הגעתי להפגנה הגדולה נגד מסירת רמת הגולן לסוריה בכיכר רבין. מאות אלפי אנשים הגיעו, מאות אוטובוסים, רכבים ואנשים שהצטופפו ונלחצו אחד לגב של השני. הפוליטיקאים צעקו, הרמקולים הענקיים שאגו והקהל אחריהם. 'העם בעד הגולן'.

אומרים ש – 500 אלף איש הגיעו להפגנה הזו שהייתה אולי שיא ההפגנות מבחינת כמות האנשים שהגיעו למקום אחד, בערב אחד, כדי לנסות לשנות משהו. אולי הגזימו באותו ערב בכמות האנשים, אולי היו 'רק' 300 אלף אבל בכל זאת כנראה שהרעיון הצליח כי רמת הגולן עוד אצלנו.

14 שנה חלפו ומבחינת הציונות הדתית התמונות הן אותן תמונות. בדיוק אותן תמונות. בשבועות האחרונים זכינו לראות על לוחות המודעות את הכרוזים הגדולים שכאילו הגיעו היישר מימי המחתרות – 'מדינה אחת לעם אחד' צעקו הפשקווילים בכחול לבן ומתחת לאותיות קידוש הלבנה רשימה צפופה של רבנים ואישי ציבור שיגיעו לכינוס 'הענק'. יהיה אורי אריאל והרב דב ליאור, יהיה אריה אלדד ודניאלה ווייס. 14 שנה נמחקו ברגע אחד. העולם השתנה אבל מבחינת הימין נשאר בדיוק באותה נקודה.

כמה אלפים בודדים הגיעו לכינוס 'הענק' וקראו לממשלת ישראל שלא להיכנע ללחץ הבינלאומי ולמסור חלקים מארץ ישראל לפלסטינים. מטרה ראויה אך ביצוע מוזר למדי. מה שעבד בשנות התשעים העליזות לא יעבוד ב-2013. עשרות נערים התנפלו על שר הכלכלה נפתלי בנט כשיצא מהמקום וקראו לעברו "מה עם כבודה של תורה?". אין מקום לפוליטיקה חדשה בכינוס של תנועת נחלה. אנחנו מדברים ומה אכפת לנו מי מקשיב בכלל.

הימין עדיין מנותק

נדמה לפעמים שהימין הדתי חיי בעולם מנותק. העולם סביבנו עובר תהפוכות, מצריים וסוריה באש ותימרות עשן, העם רוצה צדק חברתי, דגלי פוליטיקה חדשה נתלים מכל פינה ואנחנו בשלנו. העיתונות אינה העיתונות של שנות התשעים, הפוליטיקאים, לפחות רובם, אינם אלו של העשור האחרון של המאה ה-20, סטטוס עסיסי בפייסבוק עושה היום יותר 'באזזז' מאשר אלפיים איש בכנס בבנייני האומה ואנחנו בשלנו. אורי אריאל צועק בקולי קולות שארץ ישראל לעם ישראל. הכלבים נובחים והשיירה עוברת. כבר עברה לפני עשרים שנה ואנחנו נתקענו ברמזור אדום.

'כשאתה צריך לירות תירה, אל תדבר' אמר אלי וולך בסרט 'הטוב הרע והמכוער' ואין יותר נכון מהמשפט הזה כדי לתאר את כנס 'מדינה אחת לעם אחד'. אם אתם רוצים להקים יישובים תלכו ותקימו אותם כבר ותפסיקו לתת לי פלאיירים על עלייה לעשרים יישובים חדשים שקמים מחדש כל יומיים. אם אתם רוצים שיפסיקו לדבר על נתינת שטחים לפלסטינים תפתחו משרד הסברה ותגרמו לאנשים להבין למה לא לתת להם שטחים, ולא, "כי זה שלנו" זו לא תשובה מספקת.

דוגמא מצויינת הייתה לקראת ההופעה של אהוד בנאי בחול המועד סוכות בסוסיא. הזמר החליט שהוא לא מגיע, כנראה בגלל לחץ של ארגוני שמאל, והימין כולו פרץ בצעקות שבר וקרא להחרים אותו. הקולות החזקים ביותר טענו שמדובר בגזענות, לא פחות, כנגד המתנחלים כי הוא מוכן להופיע רק מול חלק מהיהודים. נו באמת.

תתבגרו כבר

אנחנו נתחיל לשנות דברים כשנבין סוף סוף שאנחנו לא קדושים מעונים. לא הגענו ליהודה ושומרון בחסד ואנחנו לא נמצאים ביהודה ושומרון בחסד. אנחנו ביהודה ושומרון כי כאן אנחנו צריכים להיות ואם זמר לא רוצה להגיע ליהודה ושומרון שיהיה לו לבריאות. לא צריך חרם, לא צריך מודעות ענק ולא צריך זעקה גדולה ומרה. צריך להבין שאנחנו כאן ונמשיך להיות כאן. לא להילחם על מקומנו ביהודה ושומרון ולבכות כל פעם שמישהו דופק אותנו, לשאת בגאווה את הדגל המתנחלי ולהציג את זה לעולם. אנחנו לא צריכים להילחם בלחץ הבינלאומי. אנחנו צריכים להוכיח שכבר ניצחנו.

אנחנו בעולם חדש, עולם אלקטרוני, עולם שזז במהירות, וחלק מהימין הדתי תקוע עמוק בשנות התשעים. חושבים שהעובדה שגרשון מסיקה אומר ש"כל קשקוש, קו או גרפיטי כנגד ערבים זוכה לפסטיבל תקשורתי וכאשר יהודים מותקפים ונפצעים אין כמעט אזכור או אמירה" תשנה למישהו משהו. צודקים, עכשיו רצים כל כתבי השטחים לדווח על תקיפות יהודים. למה לא אמרתם את זה קודם?. לי זה נשמע כמו אוי אוי אוי.

אם אתם רוצים לשנות תהיו כתבי שטחים ואז תביאו את התמונה האמיתית שלכם, אל תבכו על כך שהכתבים הנוכחיים לא עושים מספיק, אם אתם רוצים לשנות תהיו פוליטיקאים ואל תבכו כל פעם מחדש על כך שהפוליטיקאים לא מספיק טובים. אם אתם רוצים לירות תירו רק תפסיקו לבלבל במוח על כמה שדופקים אתכם.

==

חנן גרינווד הוא כתב בעיתון 'שביעי'.