"וספרתם לכם ממחרת השבת… עד ממחרת השבת השביעית תספרו" וגו' קדושת ימים אלו, בין פסח לעצרת, "כחולו של מועד" – כלשון הרמב"ן. כשם שאת ימי חוה"מ פסח וסוכות, מקדים חג – ומסיים חג עצרת, (שמיני עצרת, ושביעי של פסח המכונה בתורה "עצרת"), כך לספירה, קודם חג (המצות), ומסיים חג השבועות, המכונה אצל חז"ל עצרת.
ואמנם, ימי קדושה אלו התחלפו במשך השנים, לימי צער ואבלות על מות תלמידי ר"ע: יב' אלף זוגין תלמידים היו לו לר"ע, וכולם מתו בין פסח ל(פרוס) עצרת. על שלא נהגו כבוד זה בזה.
פסח הוא חג העצמאות הראשון של עמנו. זכינו בחירות, בהנהגה משלנו, בשפה משלנו והולכים אנו אל ארצנו. מודל זה מהווה בדרך כלל את מטרת כל השאיפות הלאומיות,
ואילו אתם תראו עצמכם רק בתחילת ייעודכם הלאומי… במקום שאחרים חדלו לספור – תחל ספירתך אתה" (שם) עצמאות מדינית אינה ייעד. היא אמצעי חשוב ונקודת זינוק בדרך להגשמת חזון הגאולה.
הנחלתה של תורת ישראל בתוך המסגרות הלאומיות, מהוה גאולה אמיתית. החיבור בין חג החרות – למתן תורה היא משימת חיינו. אין אנו כמהים להיות "עם חפשי בארצנו" (במובן הפשוט של המשפט). מטרתנו להיות עם עצמאי – עובד אלקים ומקדש שם שמים.
דמותו הגדולה של רבי עקיבא ידעה להכיל ולחבר את שני הקטבים: הוא "איש שבועות", העוסק בתורה יומם ולילה ומקבל מעמד של אחד מבכירי התנאים. יחד עם זאת, הוא סבור שמארגן המרד ברומאים, הרמטכ"ל דאז, בר כוזיבא הוא מלך המשיח! דהיינו, בשורת הגאולה תגיע ממי שהולך בדרך התורה – ועושה הכל להאדיר שמה של הלאומיות הישראלית.
בשורת ישועתם של ישראל יוצאת מהחיבורים של עצמאותנו (פסח) עם תורתנו (שבועות). לאומיות חילונית או תורה מנותקת מהמציאות – שתיהן תנועות חסרות!
ברם, תלמידי ר"ע לא יכלו לעמוד על גדלותו של רבם. הם נחלקו לשתי קבוצות: "יב' אלף זוגין תלמידים". חלקם – עסקו רק במרד ובצד הלאומי (אנשי "פסח"). חלקם הסתגרו ב – ד' אמות של הלכה (אנשי "שבועות"). שתי קבוצות אלו לא נהגו כבוד זה בזה. הם לא עמדו על כך שרק חיבור בין פסח לעצרת, בין עצמאות לתורה – מוביל לגאולתנו.
עלינו להיות אנשי "ספירת העומר", היודעים לעשות את החיבורים הנכונים. משימת דורנו לצקת את תורת החיים שלנו, לתוך המסגרות הלאומיות בארצנו.
הרב ישי מאיר, הוא ראש אולפנת שעלבים
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
