עוזרת אישית
ביקורת סרטים: "עוזרת אישית"
זה רק היה עניין של זמן עד שהארי ויינשטיין – מי שהיה עד 2017 האדם החזק בתעשיית הקולנוע העולמית, יפגוש את מסך הקולנוע מצדו השני.
וינשטיין, מפיק העל שאחראי על כמה משוברי קופות וזוכי אוסקר הגדולים של כל הזמנים, התגלה כזכור כמפלצת מינית חסרת עכבות ועל שמו נוסד עידן "מי טו". תעשיית הקולנוע של אחרי וינשטיין, היא תעשייה עם חוקים חדשים ונורמות אחרות.
וינשטיין גם זה שסלל את הדרך לפרסונות נוספות שהתגלו כמפלצות לא פחות ממנו: השחקנים ארמי הארמר (שסרטו החדש "מוות על הנילוס" בהשתתפותה של גל גדות מוטל כעת בספק), קווין ספייסי ("בית הקלפים") וכן המפיק הפופולרי סקוט רודין. כל אלו מהווים פרומיל מרשימה שכל כמה זמן מתעדכנת מחדש ומוסיפה לשורותיה נבל אחר.
האקלים הזה מקבל כעת ביטוי ממשי בסרט הביכורים של הבימאית קיטי גרין – "עוזרת אישית" ("The Assistant"). הסרט, כשמו כן הוא, מתמקד במזכירה (ג'וליה גרנר, זוכת האמי על משחקה ב"אוזרק") אשר מתחילה לעבוד כעוזרת אישית של מפיק קולנועי בניו יורק.
יום עבודתה אפרורי למדי, היא קמה מדי בוקר לעמל יומה והדמות שלה שקופה וזוטרה בפני סביבתה. ככל שהסרט מתקדם הדמות שלה מבינה שמה שקורה מעבר לדלת של הבוס הוולגרי שלה – שמתנהג כמו אחשוורוש – הוא לא פחות מפלילי ורקוב.
הסרט בוחן את ההתמודדות שלה ובקשר השתיקה שאופף אותה ואת שאר העובדים שיודעים היטב מה קורה, אך בוחרים להעלים עין ובכך מכשירים את הקרקע להמשך מעשים הללו.
הסרט "עוזרת אישית" שם דגש חזק על סוגיית קשר השתיקה הידועה לשמצה. הוא מראה את הדילמה של העוזרת עם המצב הקטלני שבו היא נמצאת ובוחן את צורת ההתמודדות שלה במגוון שאלות – האם לבלוע את הצפרדע? ללכת נגד הזרם? ואם כן, מה היא עשויה להפסיד? והאם היא בכלל יכולה להתמודד מול כוחות רשע שכאלה?
גם בהמשך, כשהיא ממשיכה להעלים עין ולמלא את פיה מים, עולה השאלה האם בעצם הבחירה הזו שלה היא הופכת שותפה פסיבית לפשע. לפי שמו של הסרט, "The Assistan", נראה שכן. אך הדילמות, הפחד המצמית, והפניקה שאופפים אותה כמי שנקלעה לסיטואציה, מראים שהתשובה יכולה לעיתים להיות יותר מורכבת והפרשנות נתונה לצופה.
קשה בעת הצפייה שלא להיזכר בפרשיית יהודה משי, אשר התאפיינה בעיקר בקשר שתיקה נוראי מצד גורמים מהמגזר החרדי, משטרה, ועוד שורה ארוכה של דמויות רבות שידעו על מעשיו והעלימו עין בשיטתיות ואפשרו לו את מסע הציד שנמשך לאורך שנים.
לא סתם הסופר האיטלקי דנטה אליגיירי טבע את הביטוי האלמותי: "המקומות הכי חמים בגיהנום שמורים למי שבתקופה של משבר מוסרי שומרים על הנייטרליות שלהם".
הביטוי הזה שנכון לכל כך הרבה מצבים, נראה כאילו מזקק בתוכו את מהות הסרט. ולמרות ששמו של ויינשטיין לא מוזכר ולו פעם אחת לכל אורכו, קווי הדמיון צועקים וברורים. לא מן הנמנע שעוד תוצרים זהים – מזוויות שונות ווראסיות אחרות יטפלו בפרשיית וינשטיין מקרוב ויעטרו את המסך בשנים הבאות.
==================
ניתן לצפות בסרט בסינמטק תל אביב
חרתא חרתא