אוטוטו ל"ג בעומר, חג המדורות הגדול שכולנו גדלנו עליו ויודעים לספר חוויות אודות המקומות בהם מצאנו קרשים, היכן החבאנו אותם ומי גנב לנו את המערום שיצרנו. חוויות על כמה היה מסוכן ומה כמעט קרה. חוויות כהורים על רשימות האוכל, מי מביא מה, מי הולך עם כל ילד למדורה של כיתתו או הגן בו מתחנך.
מגיעים לאחד מהשטחים בישוב בו אנו מתגוררים, שטח שטרם אושר לבניה, אדמה פנויה אליה מתקבצות קבוצות של ילדים והורים. מקימים מדורות עצומות של כל כיתה, מתהדרים בגובהן, מדורות סמוכות זו לזו היוצרות עננה סמיכה של עשן מזהם. חוויות על "הבוקר שאחרי", שהכל אפוף עדין ריח עשן ובנסיעה ביישוב רואים שאריות מפויחות, עדות למה שקרה כאן בלילה. וגם כמובן, לכלוך ואשפה שהותירו החוגגים.
בשנים האחרונות גם גיליתי של"ג בעומר הוא בכלל לא ערב אחד אלא, כמעט שבוע שלם שאנחנו חיים בתוך ריח של עשן משום שכל כיתה וכל גן מתאם יום אחר למדורה על מנת למנוע התנגשות עם מדורות של הילדים האחרים.
אני רוצה להזמין אותנו לעצירה, לחשיבה. נכון, לזה התרגלנו, נכון זאת המסורת, נכון זאת עשויה להיות חוויה טובה, בואו רגע נעצור. נחשוב על זה באופן חדש, אחר, רחב יותר. נגדיל את שדה הראיה שלנו ונבחן – האם חייבים גם השנה? האם חייבים גם השנה להתקבץ סביב מדורה עצומה, אש יוקדת, עשן מזהם וסיכון רב?
הדלקת המדורות הינו נוהג הבא לסמל את אורו של רבי שמעון בר יוחאי אשר היה מקובל גדול וייסד את ספר הזוהר. ניתן לבטא את אורו של אדם זה, את חכמתו ואת מה שהותיר אחריו, בדרכים נוספות, הלוקחות בחשבון ערכים אקטואליים.
אפשר אולי לחגוג אחרת, אפשר אולי להתייחס להיבטים אחרים של החג הזה, אפשר אולי לעשות רשימה חדשה של סדרי עדיפויות, בה למשל נעלה למקום גבוה יותר את השמירה על הסביבה, ונוריד למקום קצת יותר נמוך את המסורת.
המדורות האלה היום מגלמות התייחסות הרבה יותר תחרותית – לאיזו כיתה יש מדורה גבוהה יותר. האיסוף של הקרשים מוביל לא אחת לפגיעה, להרס, לפירוק ולגניבה של עצים למדורה.
המדורות האלה, שהילדים מארגנים בעצמם, שלא דרך המסגרת החינוכית, לא אחת מותירות את הילדים המודרים מבחינה חברתית בחוץ. הילדים האלה, המוחרמים ביומיום, אינם לוקחים חלק בהתארגנות של הכיתה לחגוג את ל"ג בעומר במדורה. עבורם זו הזדמנות נוספת להעמיק את החרם החברתי עליהם.
אז מה אפשר?
– אפשר בראש ובראשונה לפתוח את הנושא לשיחה ולסיעור מוחות עם הילדים. לשאול אותם ולבקש מהם לתור אחר דרכים אחרות ויצירתיות בהן יוכלו לציין חג זה, תוך שימת דגש על שמירה על הסביבה ועל שיתופיות.
– אפשר לקיים מפגש חברתי, גם ללא מדורה, בכך לומר אמירה אודות מה חשוב לנו יותר – סביבה וקיימות למשל.
– אפשר לנצל את ההזדמנות להיות ערים לכך שכל ילדי הגן או הכיתה שותפים למפגש, ואין אחד שמודר ממנו.
יש כאן הזדמנות להגמשת עמדות, להרחבת דרך ההסתכלות ולייצר גישה חדשנית אל כל מה שאנחנו רגילים אליו. ואתם יודעים מה, אני בטוחה שזה לא יחסר לילדים שלנו בתרמיל החוויות של חייהם.
יהודית אוליבר – מדריכת הורים מטעם מכון אדלר
לא יודעת למה המשמעויות האלו חשובות לך יותר מאחרות. הן טובות כשלעצמן. אבל יש עוד משמעויות. אחת מהן היא המסורת. המסורת להדליק אש. לא צריך שבוע שלם, לא צריך לזהם את העולם. כן להדליק אש. מדורונת חביבונת תעשה את העבודה. בדיוק כמו המדורה ביום העצמאות שהודלקה רק בשביל המרשמלו - ככה. להדילק אש זו המסורת, המשמעויות נולדות ממנה, ומועברות לדור הבא דרך המעשה. אז כן לדבר - אחרת ההעברה לא תהיה מודעת. אבל כן בהחלט למסורת. להדליק, בזהירות המתאימה, בלי להגזים - אבל בטח לא לשכוח שהמסורת ההיא הגורמת, והנחלתה היא על-ידי מעשה...