בואו נסכם שלהפר הבטחת בחירות כמו שבנט עושה, מגיע לו ביקורת, אפילו ביקורת נוקבת. אבל אותם אלו שמבקרים אותו דורשים באותו זמן מגדעון סער שיפר את הבטחת הבחירות שלו. וזה מכיוון שחייבים להפר הבטחות כדי להקים ממשלה.

כשסמוטריץ' מבקר בחריפות את המפגש היום של בנט עם מנסור עבאס, יש לו את המנדט לעשות את זה, כמי שפסל לאורך כל הדרך את הישיבה איתו, אבל מאלו שעמדו ביציאה ורק סנטו בסמוטריץ' שמחבל בשלטון נתניהו כי הוא לא מסכים לשבת עם מנסור עבאס, אפעס קצת קשה לשמוע מהם ביקורת על כך.

צריך לזכור שהשרץ הוכשר כבר לפני כן. נתניהו ואנשיו מנהלים איתו מגעים ומתאמים איתו נאומים ומהלכים כבר זמן רב, גם הם וגם בנט מבינים שעבאס הוא ציר משמעותי בכנסת. בטח אם כל צד מתבצר בעמדתו.

המצב למי שטרם הבין. סבוך. פתרונות הקסם לא עבדו עד כה. בנט פועל בנחישות להקים ממשלה. ההיתכנות כרגע היא בצורה של פריטטיות עם השמאל. אני בטוח שגם בנט וגם שקד לא חלמו שישבו אי פעם עם תמר זנדברג, יאיר גולן ומרב מיכאלי איתם הרבו להתקוטט במליאה. גם החלומות מהצד השני היו כל השנים הפוכים. אבל הנה הגיע המצב הזה. שיש לו היתכנות מרובה.

ממשלה פריטטית שנותנת רוב לימין, זה לא דבר פשוט. זה צורך נדרש בשל האילוץ הפוליטי. גדעון סער מחויב לפרויקט הזזת נתניהו לא פחות מאשר אביגדור ליברמן, וממנו, בניגוד לסבב הראשון, אף אחד לא דורש להתיישר ולשבת עם נתניהו. ברמה הנפשית סער נמצא בדיוק באותו מקום.

השמאל חייב להיות מיעוט בממשלה כזו, כי הוא מיעוט במדינה. נציגי הליכוד, סמוטריץ' והחרדים אגב לא מוחרמים. בנט בפירוש אמר שהוא קורה להם להיות חלק. כך בישיבת הסיעה ביום שני. אבל הליכוד מתעקש להגיע עם נתניהו, סמוטריץ' לא מעוניין לשבת עם מיכאלי והורביץ והחרדים לא עם ליברמן – איתו פעם רקמו דילים שונים ומשונים.

המבחן של נפתלי בנט אינו בהקמת ממשלה כזו או אחרת. המבחן שלו יהיה במעשים. גם אריק שרון נבחר כ-'אבי ההתנחלויות' על הסיסמה: "דין נצרים כדין תל אביב" והקים ממשלה יחד עם שרים מהאיחוד הלאומי והמפד"ל, זה לא מנע ממנו לפטר שרים בבושת פנים ולעקור יישובים פורחים בגוש קטיף ובצפון השומרון.

כדי להקים ממשלה אתה צריך נחישות, לקבוע קווים ולנחות על קרקע המציאות. קל זה בטח לא יהיה. ללכת לחיק החמים של הימין ולהתבחבש שוב במשחקי חיבור או לא חיבור עם הציונות הדתית, הבית היהודי, או סער בבחירות מועד ה' ואז מועד ו' וכן הלאה, זה נראה טבעי יותר. אבל מנהיג צריך להסתכל מעבר. ולחשוב איך משחקים עם הקלפים שיש ומצעידים את המדינה קדימה.

נתניהו על אף שטורחים להגיד לנו שזכה בשלושים מנדטים, קיבל יותר מנדטים מכאלו שלא רוצים לראות אותו יותר על כס השלטון, יאהבו את זה או לא. המהלכים האחרונים שלו כנראה הוסיפו עוד למשוואה הזו. ובכל מערכת בחירות הוא מוסיף לעצמו עוד מתנגדים מציבורים שונים.

אגב, אחת הרעות החולות שאולי הדבר הזה יכול להביא לפתרונן, הוא להוריד את מפלס האיבה בין שמאל לימין, שקיים היום. אם יאיר גולן מסכים לשבת עם תחת בנט, אם מרב מיכאלי ותמר זנדברג מסכימות שהוא ינהיג את המדינה – האיש שתואר כקיצוני, כפשיסט, הוא ואיילת שקד ושאר חברי ימינה. אזי אנחנו במצב שהחומות מתפוררות.

כרגע זה נראה שגם אם יום אחד יבוא משיח צדקנו, יבנה את בית המקדש, ישכין זאב עם כבש. אבל אז יתברר שהוא שמאלני. או שמא החמור שלו. וזה יהרוס את החגיגה.

נכון שיכול להיות שבנט הוא רק הסוס טרויאני שהשמאל משתמש בו כאיל ניגוח, והם מוכנים לבלוע אותו ואת סער ואת ליברמן מוקדם יותר. אבל יכול להיות שסוגיית נתניהו שהיינו לפותים בה עכשיו כבר מחייבת פתרון יצירתי. וכאן יבחן בנט ושותפיו. אם הם יוכלו להתעלות לגובה השעה.