בשבח זכות הצעקה

יוסף חיים ברנר לא חפץ בתפקיד פוליטי או מנהלי, ולא הוצע או נבחר כציר לוועידה; אלא שהיה אורח מכובד ואהוב בדיוניה הסוערים, שעסקו בשאלות ייסוד וראשית הדרך. באחת מהישיבות, הרים לפתע ברנר את ידו ופנה בזעף אל אחד הדוברים: "אבל מה יש לך לומר לעצם הדבר?!"

יושב ראש הישיבה העיר לברנר: "חבר ברנר, אינך ציר. אין לך רשות הדיבור."

וברנר ענה: "רשות הדיבור אין לי. אבל זכות הצעקה יש לי".

כשנתקלתי בביטוי זכות הצעקה. הבנתי שי.ח. ברנר טבע ביטוי שנכון גם 90 שנה אחרי.

ברשומה זו ברצוני לתת את הדעת על היותי אדם שותק בעזרה בבית הכנסת. אנחנו פוקדות את בית הכנסת בימי שבת. מקשיבות לדברי התורה קשב רב. ואין זה משנה מי הדובר אוזנינו כרויות אל דבריו. לאורך השנים אני מקשיבה קשב רב לשיחות בענייני פרשת השבוע, במקומות בהם נהוג ומקובל להסיט את הוילון, אני זוכה לראות את פני הדובר ואם לא את פניו את בבואת פניו.

אבל לאורך השנים קרו מספר סיטואציות בהם לא יכלו אוזניי לשאת את הציפיה המונחת שאשתוק.

בבית הכנסת בצפת חזרתי 100 שנה אחורה

בחג פסח האחרון התארחתי בעיה"ק צפת. בערב החג התפללנו באחד מבתי הכנסת בעיר העתיקה בקרית האמנים. בית כנסת שרוחו של הרב קרליבך שורה בו. על כן חשבתי שיש מקום מכבד לנשים. התפלאתי מאוד כשהאדם שדרש בערב שבת בין קבלת שבת לתפילת ערבית דיבר בזכותן של נשים אך רק בדגש על הזכות הגדולה שיש להם לשלוח את בעליהם לבית הכנסת ולבית המדרש.

הוא דיבר בהתרגשות רבה על נשים שמוסרות נפשן אף בימי החול ומאפשרות לבעליהם להתפלל גם מנחה ומעריב ללא כל בקשה או דרישת עזרה בעבודות הבית ובטיפול בילדים על אף שאלו הם שעות ההמולה והלחץ. וחזר וחתם בכך שזו זכות גדולה ואנחנו צריכות להודות עליה ושהלוואי ונזכה כולנו לשלוח את בנינו ללמוד תורה ושהשכר על כך לנשים רב הוא.

בבית הכנסת שהו נשים צעירות. בעלות תשובה אולי. ואני פשוט הרגשתי שזה מסע אחורה בזמן למאה הקודמת, זה היה נשמע אנכרוניסטי. הגבהתי את קולי ואמרתי הלוואי שנזכה גם אנחנו ללמוד תורה ושזה דבר בעל ערך גדול בפני עצמו.

אני לא שמחה בסיטואציות האלו. הלב שלי דופק מהר. וזה מביך במידה מסוימת. אבל איני יכולה לשתוק ויותר מכך אני מרגישה מצווה לדבר.

אישה צריכה לשתוק את עצמה לדעת

נתקלתי הבוקר בזכות הצעקה של ברנר, והבנתי שהקריאה שלו נכונה למצבים שונים ואפשר לאמץ אותה בשיח שלנו על מקומן של נשים בבית הכנסת. אני מדברת על אלו הלא קרואים שמוזמנים לקחת חלק בתפילות בית הכנסת אך מתבקשות באופן בלתי רשמי כזה או אחר לשמור על זכות השתיקה. להיות אילמות מאחורי המחיצה.

לפעמים אני חושבת איך ייתכן שכל בר בי רב ידרוש דבר תורה בין מנחה למעריב. בין אם הוא סיים שנת מכינה בודדת ובין אם למד יותר בעוד אישה יכולה להיות למדנית כזו שהקדישה את מיטב שנות בחרותה ללימוד התורה ויהיה עליה לשבת מאחורי הפרגוד, ולשתוק. לשתוק את עצמה לדעת.

כשיצאנו מבית הכנסת אמר לי בני הגדול. איך ידעתי שתעני לו. זה היה כה מתבקש. חששתי שבני משפחתי יחושו מבוכה ואולי כעס שאני בכלל אורחת שם ומה אני מגביהה את קולי מהעזרה. מחוצפת. שמחתי שדבריי התקבלו בנעם ואהדה.

בנות גידלתי ורוממתי. אך יותר מכל הענקתי להן את הרשות. גם אם לא לדיבור, בהשראת לי.ח ברנר את הזכות לצעקה.