בימים הקרובים, עם הדילמה של המפלגות החרדיות ביחס לישיבה בממשלה או באופוזיציה, רבים ידברו על "קריסת עולם התורה" כתוצאה מאיבוד תקציבים.

אתחיל מהסוף ואטען שעולם התורה יהיה טוב יותר, לו יתנהל במבנה דומה לאקדמיה: המדינה משקיעה כסף בכל סטודנט באופן זמני, על מנת שאח"כ הוא יצא לשוק העבודה עם השכלה רחבה. במקביל, היא משקיעה במאות תקנים של פרופסורים ואנשי אקדמיה בתחומי תרבות ורוח, על מנת שמדינת ישראל תהיה חזקה לא רק בכסף אלא גם ברוח.

כך למעשה פועל עולם התורה הציוני דתי: מרבית הלומדים שוקדים על תורתם יומם ולילה כדבר זמני, אך קיימים מספר עילויים שממשיכים ללמוד וללמד כדרך חיים.

עולם התורה החרדי חייב, לעבור גם הוא שינוי יסודי וצמצום תקציב הישיבות יסייע לכך רבות. ברור כי צמצום זה אינו יכול להיעשות בן רגע, אלא כתהליך מדורג שיאפשר בנייה כלכלית וימנע מצבי עוני פתאומיים. יש דרכים רבות לעשות כן באופן שיעודד תעסוקה, יציבות כלכלית ושמירה על איכות עולם התורה החרדי.

המפלגות החרדיות יציגו זאת כ"הרס עולם התורה", אך ראוי להיזכר שוב בהלכה שלא דמיינה לרגע את המציאות הקיימת כיום בישראל.

עוד מתקופת התורה ברור כי האדם מחוייב לעבוד ולהתפרנס מיגיע כפיו. תפיסה זו המשיכה בכל התקופות השונות ונכתבה להלכה ש"חייב אדם ללמד את בנו אומנות"- קרי: להתפרנס בכוחות עצמו (קידושין כ"ט). אף כי היו דעות אחרות כגון דעת רבי נהוראי שאמר: "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה" (קידושין פ"ב), או כמו רבי שמעון בר יוחאי בתקופת היותו במערה, – הרי שהן לא התקבלו להלכה ונשארו בדעת מיעוט ברורה.

הצורך להתפרנס נפסק במפורש בפוסקים, כפי שכותב השולחן ערוך: "אח"כ (אחרי התפילה) ילך לעסקיו, שכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון…" (או"ח, קנ"ו א').

הרמב"ם, גם הוא מגדולי הפוסקים שעבד למחייתו כרופא, התבטא לפניו (הלכות תלמוד תורה, פרק ג' הלכה י'),  באופן חריף יותר ופסק בהתאם לדברי החכמים, שכל מי שחושב להתפרנס מן הצדקה בזכות לימוד התורה שלו, הרי שהוא חילל את השם ובזה את התורה וסופו ללסטם את הבריות.

הרמב"ם כתב בסוף הלכות שמיטה ויובל דברים אחרים המתייחסים לשבט לוי ולכל מי שנדבה רוחו אותו, אך כל מי שמבין מעט ברמב"ם, יודע שדברים אלו נכתבו בסגנון אגדתי המתאים לסוף פרק, והינם סותרים דברים ברורים אחרים שאינם ניתנים להסבר אחר, אשר נכתבו בהלכות (בהלכות תלמוד תורה, ובהלכות מתנות עניים).

המדרש על יששכר וזבולון לא נפסק להלכה

רובם המוחלט של פוסקי הדורות הסכימו לדעות אלו, אם כי לדעת חלקם, ניתן לפרנס בודדי בודדים וניתנו היתרים ברורים לקבל שכר עבור העיסוק בתורה. בכל מקרה, בכל ההיתרים הללו (כגון בכסף משנה שם, שו"ת התשב"ץ קמ"ח, רמ"א על יו"ד רמ"ו, ביאור הלכה על או"ח קנ"ו ועוד) נכתב מפורשות כי הם מיועדים ליחידים, או לנושאי משרות.

כל אמירה או מדרש אחר כגון המדרש על יששכר וזבולון, המציג מצב בו אנשים למדו יומם ולילה ולא עבדו, לא בא אלא להפליג בחשיבות לימוד התורה ובתמיכה כלכלית במוסדותיו. המדרשים לא התקיימו כמציאות ולא נפסקו להלכה אלא באו לבטא רעיון חשוב בלבד.

בהתאם לכך, התפרנסו מרבית חכמי ישראל מיגיע כפיהם. ניתן להביא דוגמאות רבות לעיסוקיהם של החכמים אשר הקדישו את חייהם לתורה אך בנו זאת יחד עם עבודתם הרגילה.

גם בתקופת השיא והפריחה של הישיבות באירופה לפני השואה, או בשיא ימי הישוב הישן בירושלים, הקהילות תמכו בכמה מאות אנשים בלבד לכל היותר. בחלק גדול מן המקרים, גם תמיכה זו הייתה זמנית וניתנה רק לתקופת זמן מצומצמת.

התופעה הנהוגה כיום בה ציבור המונה עשרות אלפי אנשים אינו מתפרנס בכוחות עצמו, היא תופעה שאין לה אח ורגע בהיסטוריה היהודית וגם לא בחברה החרדית החיה כיום בחו"ל. תחילתה בא רק בעשרות השנים האחרונות שלאחר קום המדינה.

נראה כי הובילו לכך מספר מניעים מרכזיים כמו התלות של אי פרנסה באי שירות צבאי, תשלומים שונים או פטורים אשר הופכים את היציאה לעבודה כבלתי משתלמת, אי נתינת הכשרה מקצועית בחינוך החרדי ועוד. ראוי להדגיש כי בשנים האחרונות קיימת מגמה ברוכה של יציאת האוכלוסייה החרדית לעבודה וראוי לחזקה.

אם נחזור לרישא בה פתחנו, הרי שצימצום מתוכנן בתמיכת המדינה בעולם הישיבות, אינו רק נכון למדינה, אלא גם נדרש על פי פשט דברי ההלכה. "קריסת עולם התורה" אינו אלא רפואתו.

 

שמואל שטח, הוא מנכ"ל נאמני תורה ועבודה