אשלי וקסמן בקשי עלתה לישראל במלחמת לבנון השניה
את המוצא הקנדי של היוטיוברית אשלי וקסמן בקשי קשה לפספס, אבל היום, לרגל יום הזיכרון תשפ"א היא גם חושפת את הסיבה לכך שעלתה לישראל ודווקא בזמן מלחמה
אשלי וקסמן בקשי, יוטיוברית מובילה בתחום האיפור ואשת עסקים ילידת קנדה, הייתה סטודנטית בטורונטו כשבישראל פרצה מלחמת לבנון השנייה. כששמעה על מותו בקרב של החייל הבודד מייקל לוין הי"ד הודיעה למשפחתה כי היא עוזבת את החיים הנוחים בנכר ועולה לארץ להתנדב בצה"ל דווקא בעת ההיא.
View this post on Instagram
לדבוק במשימה ולחתור לניצחון
"שבוע הראשון של אוגוסט, 2006. אני בטורונטו בת 21 לומדת למבחנים האחרונים של התואר שלי בזמן שאני מחוברת לחדשות שמדווחות על הקרבות בלבנון. אני מתכוונת להתנדב לצה״ל אבל מחכה לסיים את הלימודים ושהזמן יהיה מתאים. ואז אני שומעת על מייקל לוין, חייל בודד שעלה לארץ מפילדלפיה להתנדב לצה״ל שנהרג בלבנון. בפרוץ המלחמה, מייקל היה בביקור בארה״ב והחליט בכל זאת לחזור להילחם לצד החברים. הוא התעקש להגן על המדינה שהוא כל כל אהב בכל מחיר והקריב את עצמו למען הזכות שלנו למדינה משלנו." משתפת וקסמן בפוסט באינסטגרם שהעלתה היום, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל תשפ"א.
על ההחלטה הקשה לעזוב הכל באמצע הלימודים היא כותבת: "אני יושבת מול הטלויזיה עם ספר פתוח ומנהלת דיאלוג עם עצמי. ״למה אני מחכה שיהיה לי נוח? איזה מין תרומה למדינה זאת אם זה רק כשנוח לי? דווקא עכשיו, במלחמה, חשוב יותר מאי פעם להגן על הזכות של העם שלי להיות בארץ שלו. אם מייקל עשה את זה, אז מה איתי? למה אני לא יכולה" באותו יום אני כותבת לפרופסורים שלי ומבקשת להקדים את המבחנים ומספרת להורים שלי שהחלטתי שאני טסה לארץ במיידי."
"אתם יכולים לדמיין את התגובה של אמא ואבא כשהבת מחליטה לטוס למדינה במלחמה ולשים מדים. אבל כבר לא עיניין אותי כלום. לא רואה בעיניים. תוך מספר ימים אני מסיימת את המבחנים, קונה כרטיס, אורזת מזוודה, נפרדת מחברים ומשפחה ושולחת פקס ללשכת הגיוס ומודיעה על כוונותי להתגייס. (כמובן לא ענו, אבל זה כבר סיפור אחר) ב-14.8.2006 אני יושבת במטוס בדרך להגשים את החלום שלי וחושבת על מייקל במהלך כל הטיסה." היא מספרת על ההחלטה המיידית ועל התגובה של משפחתה
וקסמן לא הכירה את החייל יליד פילדלפיה שבעקבותיו הגיעה להתנדב בצבא ונשארה עד היום, אך הוא ללא ספק השפיע עמוקות על מהלך חייה:
"למרות שלא הכרתי את מייקל באופן אישי, היה בינינו כל כך הרבה במשותף. האהבה לארץ, החלום להילחם עבורה, להגן עליה על אזרחיה ותושביה, לדבוק במשימה ולחתור לניצחון, להוות דוגמא אישית ושליחות ומוטיבציה מטורפת עם חיוך ענק גם אם קשה.מייקל, לא הכרתי אותך ולא הכרת אותי אבל אני מחזיקה אותך בלב ובמחשבות שלי לא רק ביום הזכרון. אתה חלק מהסיפור שלי, של העם שלנו ושל המדינה שלנו. תודה לך על זה שהראת לי את הדרך לכאן. יהיה זכרך ברוך. "
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו