"יתגדל ויתקדש שמה רבא"

זה המשפט שאני זוכר. כילד לא התעמקתי יותר מדי, ופתאום יצא לי לחשוב. מדוע ילד בן עשר, שלפני חמש שעות ראה את אביו מתבוסס בדמו, צריך לומר קדיש?!

ואיך מסתדר "לגדל ולקדש את שמו" כפתיח לעולם של ילד שיגדל בלי אבא?! אמן ועוד אמן. עוד משפט ועוד אמן. ואני נאבק. מול הקבר הפתוח. רוצה לקפוץ פנימה. להעלם עם אבא מתחת לאדמה.

שבת. חוזרים לסבתא.

המון שקט. המון דמעות. המון כלום. הולכים לבית הכנסת. המון עיניים בוהות בשני ילדים. "על ישראל, ועל רבנן, ועל ועל ועל" ומה יהיה עלינו?!

הולכים לישון. מנסים קצת לעשות סדר במוח, עם כל הטירוף שעברנו ביום שישי אחד של שעון חורף. אני מתחיל לבכות חרישית. "למה אתה בוכה"? אמא שואלת. באמת איזה סיבה יש לי.

שבעה. חוזרים הביתה. המון אנשים. המון חברים. המון כלום. המקום ינחם אתכם, תנוחמו מן השמיים. אמן. תודה. ההוא מספר סיפור, ההיא מעלה זיכרונות. ואני מתחיל להבין שלא הכרתי את אבא באמת.

שנה ועוד שנה. ועוד שנה ועוד עשור. זה כבר כמעט שני עשורים. לפעמים אני רוצה לשכוח קצת. לתת לזמן לאחות את הקרעים. אבל זה חזק ממני.

אז אבא, תעשה שיהיה שלום. גם במרומיו, וגם כאן. בלי שנאת חינם. בלי שנאת חינם. בלי שנאת חינם. שמור על משפחתי, עליי, עלינו ועל כל ישראל.

אמן.

 

***

מתי עראמה, הוא בנו של הרב יצחק עראמה הי"ד, רב היישוב נצר חזני, שנרצח ע"י מחבלים בשנת תשס"ג, בזמן שנסעו יצחק ומשפחתו ל"שבת חתן" של קרוב משפחה בעפולה.

על כביש כיסופים, ביציאה מגוש קטיף, נורו לעבר שיירת כלי הרכב היוצאת מהגוש צרורות כדורים מידי מחבלים.

למעלה מ– 400 כדורים נורו לעברם, אך רק כדור אחד היה קטלני, כדור בודד שפגע ישירות ביצחק והרגו במקום. איש מלבדו לא נפגע באירוע.

הרב יצחק עראמה היה בן 40 בהירצחו. הותיר אחריו הורים, אישה, שישה ילדים ושתי אחיות. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בהרצליה.