אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

תא"ל במיל עזריאל נבו לסרוגים: חשבתי על אבא ואמא ואמרתי, אני להמנון הגרמני לא מצדיע

תא"ל במיל' עזריאל נבו שימש כמזכיר צבאי של ארבעה ראשי ממשלה. הוריו לחמו כפרטיזנים במסגרת קבוצת האחים ביילסקי. כשביקר בגרמניה חרג מהטקס והחליט שלא יצדיע להמנון הגרמני

חשבתי על אבא ואמרתי, אני להמנון הגרמני לא מצדיע
  תא"ל עזריאל נבו בביקור רשמי ברומא (סער יעקב, לע"ם)

יום השואה תשפ"א בסרוגים. תא"ל במיל' עזריאל נבו, מי שהיה מזכיר צבאי של ארבעה ראשי ממשלה: יצחק רבין, מנחם בגין, יצחק שמיר ושמעון פרס, הוא דור שני לניצולי שואה וכיום חבר בעמותת 'דורות ההמשך'. הוריו ברחו ליערות ביילרוס והצטרפו לקבוצת הפרטיזנים של משפחת ביילסקי.

"הוריי שניהם, הם מאזור של ביילרוס, אז היה שייך לפולין, נכבש על ידי ברית המועצות ואז על ידי הגרמנים. הם ברחו כל אחד בנפרד מאזור הגטו במקום שנקרא נובוגרודק. ושניהם הצטרפו ביערות לקבוצה של האחים ביילסקי".

אבא שלי סיפר בזמנו שהוא היה מספר 68 בקבוצה. הוא היה לוחם. אבל הייחודיות של הקבוצה הזו, של האחים ביילסקי, הייתה שהם לא רק היו כוח לוחם, אלא החליטו להציל יהודים באשר הם. היה ברור להם שהם לא יכולים לנצח את האימפריה הגרמנית, ולכן התמקדו בלהציל כמה שיותר יהודים, והיו במחנות שלהם גם זקנים, גם נשים וילדים. בשיחרור הם מנו למעלה מ-1,200 יהודים. וכל אחד שעבר את היחידה הזו של הפרטיזנים, הוא רק הוקיר תודה לשלושת האחים, ובעיקר לאח הגדול טוביה ביילסקי.

קבוצת הפרטיזנים של האחים ביילסקי

הוריי שניהם הכירו ביער, וגם התחתנו 'חתונת יער', ואני חב את חיי לאחים ביילסקי, כי בלעדיהם הוריי לא היו נפגשים.

התחתנו בחתונת יער. הוריו של עזריאל נבו (עיבוד תמונה)

אבי היה לוחם, שני הוריי איבדו את הכל – את כל משפחתם. והוא תמיד היה אומר "לא היה לי מה להפסיד", יצר הנקמה ויצר ההישרדות גברו על הכל והוא היה לוחם שלא ידע פחד. אמי הייתה ביער עובדת בכל מה שצריך, גם שמרה, וגם בישלה וגם תיקנה נעליים. הייתה עיירה יהודית בתוך היער, שכינו אותה 'ירושלים'. וככה הם התנהלו במשך קרוב לשלוש שנים.

אחרי השיחרור הם חזרו לעיירה שלהם, כשלא נשאר שם כלום, כמובן. הרוסים ששיחררו, דרשו להתגייס לצבא האדום או לבצע עבודות עבור הצבא. אחד המגוייסים היה עשהאל ביילסקי, שגם נהרג בקרבות. אבל הוריי שהיו ציונים, חלמו להגיע לארץ ישראל, והם יישארו במקום ההוא, הם זייפו מסמכים והחלו לנדוד, הצטרפו לחבר'ה של 'הבריחה' ובתחילת 1946 הם הגיעו לארץ כמעפילים.

לא סיפרו על הצרות, רק על הדברים הטובים

אנחנו רגילים לשמוע על ניצולי שואה שלא סיפרו על התופת ומחנות ההשמדה. הוריך שהיו לוחמים, כן דיברו על מה שעבר עליהם בשנים האלה?

אני גדלתי על הסיפורים. לא הייתה לנו משפחה מורחבת כמובן, ולכן כל פרטיזן שהכרתי היה בשבילי דוד. רק כשגדלתי הבנתי שהוא לא דוד אמיתי. שמענו את הסיפורים, אבל לא את הצרות אלא את הדברים הטובים – איך שרדו במחנות. אני זוכר כילד, איך ימי השואה שהיו ימים קשים מאוד בבית, אז סיפרו איך באותן אקציות כל בני המשפחה המורחבת נרצחו על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם.

תמיד שמעתי, ועכשיו שאני במשך שנים חבר בועד המנהל של עמותת 'דורות ההמשך' ששמה לעצמה דגל להיות העדים של העדים – להעביר את הסיפור. אני עכשיו מבין עד כמה לא שאלתי. וכל הזמן אני מנסה להתחקות אחרי עוד ועוד סיפורים.

כעת כשלא יוצאים לפולין בגלל הקורונה, אנחנו מרחיבים את הפעילות שלנו בעמותה, ולקחנו על עצמנו את מורשת ארגון הפרטיזנים – שמהם נשארו בודדים, ויו"ר הארגון עצמו ברוך שוב ז"ל הלך לעולמו לפני כמה חודשים בגיל 97 והוא ביקש בחייו שאנחנו ניקח את המורשת שלהם ונעביר אותה לדור הצעיר. אנחנו עושים סיורי אנדרטאות עם מדריכים מיוחדים שהכשרנו לנושאים האלה. מנחילים לחברים שלנו איך להעביר את הסיפור, כל אחד את הסיפור המשפחתי שלו – כדי לא לשכוח.

בין ראש הממשלה פרס ושר הביטחון רבין (נתי הרניק)

לא מדברים מספיק על יהודים שהצילו יהודים

יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נוסד בתחילה כיום הזיכרון לגבורה – מרד גטו ורשה, ועבר בהדרגה לעיסוק דווקא בשואה. האם לא שכחנו את הגבורה של הפרטיזנים, של המורדים בתוך מחנות ההשמדה?

אני לא חושב ששוכחים, אלא באיזה מקום, כשהכל התחיל שכחו את הנושא של אותם יהודים שלדאבוני הרב קראו להם ש"הלכו כצאן לטבח' והתעסקו בלוחמים. אחר כך עסקו דווקא בשואה, אבל גם שם הייתה גבורה. כשמישהו נאבק למען שמירה על חייו, או נותן פרוסת לחם למישהו אחר, הוא גם גיבור. מי שעבר את מה שעבר שם – הוא גיבור.

פעם מישהו אמר לי בבדיחות, "להורים שלך אין מספר על היד? הם לא הארד-קור". אבל אין שום התייחסות ליהודים שהצילו יהודים. מדברים על חסידי אומות עולם שמגיע להם את הכבוד שנתנו להם, ומה עם היהודים שהצילו יהודים בכל מיני דרכים, בודדים או רבים. ואותי מעציב מאוד שלפחות האחים ביילסקי זכו להכרה בזכות אותו סרט מצוין שעשו עליהם 'התנגדות'. ומה עם השאר?

מה באמת חושבים אצלך במשפחה על הסרט?

כשיצא הסרט, לקחתי את אמי עליה השלום לפרימיירה. וכל הסרט היא אמרה: "זה לא היה ככה. הלוואי שהיה לנו כל כך הרבה תחמושת כמו בסרט. הלוואי שהיה לנו תנאים כאלה כמו בסרט".

וכשיצאנו מהסרט, שאלתי אותה, מה את אומרת על הסרט? היא אמרה לי זה סרט חשוב מאוד. אפילו שהוא לא מדויק במאה אחוז, חשוב להעביר את המסר בצורה הזו.

אתה שואל היום מיהם האחים ביילסקי. מי ידע עליהם לפני הסרט? אולי רחוב קטן בתל אביב וזהו. וזה חבל כי את אותם היהודים שהצילו יהודים, כמעט ולא מזכירים.

החלטתי שאני להמנון הגרמני לא מצדיע

אתה כדור שני לשואה, מגיע לתפקיד בכיר מאוד בצה"ל של מזכיר צבאי לראש הממשלה, גם כזה של מנחם בגין, שכזכור התנגד להסכם השילומים. האם להיות דור שני של פרטיזנים, השפיע גם על העבודה שלך בתור יועץ לראש הממשלה?

אני כילד החלטתי, בלי שאף אחד אמר לי, הייתי מעורב ושמעתי סיפורים, ואמרתי כעין נדר, שאני לא דורך על אדמת גרמניה, ולא הלכתי לסרטים גרמניים, ולא צרכתי תוצרת גרמנית ולא נסעתי ברכבים גרמניים.

ואני מזכיר צבאי של שמעון פרס בשנות השמונים, ויום אחד הוא אומר לי, קיבלנו הזמנה מקנצלר גרמניה הלמוט קול, לביקור רשמי בגרמניה המערבית, אז זה היה בבון. אני חוטף מכה בלב, ולא מגיב, כי אני צריך לארגן את הביקור.

בטקס בברגן בלזן עם ראש הממשלה פרס (סער יעקב, לע"ם)

החלטתי שאני נוסע עם המדים של קצין בצה"ל, וזו תהיה התגובה שלי והנקמה שלי, שאני מגיע לשם. אנחנו מגיעים לטקס בבונדסטאג, בגרמניה המערבית, ויש משמר כבוד. ואני שומע את משמר הכבוד צועד על החצץ עם המגפיים ועם הקסדות, ואני שלא הייתי בשואה, מתחיל להצטמרר, בעיקר כשמפקד המשמר נותן צעקה בגרמנית אכטונג! (הקשב), ואז שערותיי סומרות.

ואחרי משמר הכבוד, עוברים ראש הממשלה והנשיא הגרמני, ומנגנים את ההימנונים ואני מדבר רק עם עצמי וריבונו של עולם. ואני אומר לי ולו, "אני, להמנון הגרמני לא מצדיע", וזה נגד הפרוטוקול, שכל קצין במדים צריך להצדיע בהמנון. ואני לא מצדיע.

ואחר כך מנגנים את התקווה. וכשמנגנים את התקווה, אילו יכולתי להצדיע בשתי ידיים, הייתי מצדיע בשתיהן. ושוב דיברתי עם כל אלה שלא זכיתי להכיר אותם: הסבים, הסבתות, הדודים, הדודות. זו הייתה כעין נקמה שלי, הפרתי את הנדר שלי למטרה הזו.

והיו תגובות על הצעד הלא דיפלומטי הזה?

היו תגובות, גם עיתונאים כתבו על זה. אבל זה עבר בשלום. גם הגרמנים ידעו על הרגישות.

אחר כך היו עוד טקסים, אחד מהם בברגן בלזן, ושם תפסה אותי עיתונאית גרמנייה, ששאלה אותי איך מרגיש קצין בצה"ל במקום כזה, והתחלתי לספר לה את סיפור המשפחה שלי, ונגמר מזה, שבקצה הדרך היא מיררה בבכי, כי היא לא הכירה את הכול, ופתאום היא שומעת את הסיפור מקצין בצבא. לא חסכתי ממנה שום דבר. זה מה שאני הרגשתי, ואותו אני מספר מדי פעם, גם לבנותיי.

קוזלובסקי לא רצה לקחת 5 רובל

לפני כמה שנים נסענו במסגרת העמותה, למסע שורשים בביילרוס, והיינו בין השאר גם באזור הזה של העיר של הוריי. וחבורה של בני הדור השני של פרטיזנים, ובאחד הכפרים היה מורה דרך בשם קוזלובסקי, שהיה דובר יידיש, שסייע לבורחים מהגטו ליער, נתן להם לאכול והראה להם את הדרך.

עם משפחתו בקבר האחים ביער ליד נובוגרודק

אבי היה בין הראשונים שהגיעו אליו, כשהם נפרדו לפנות בוקר, כדי להיכנס ליער, הוציא מטבע של חמישה רובל זהב שהיו לו ורצה לתת אותם כתשלום לאותו קוזלובסקי. ואז קוזלובסקי אמר לו, אתה תצטרך את זה יותר ממני והחזיר לו את הכסף.

כשהגענו לאותו מקום ביקשנו לפגוש את המשפחה, כי הוא נפטר מזמן. עלינו לקברו, ולמרות שהוא גוי שקבור בבית קברות נוצרי עם צלב. יורד גשם זלעפות ואנחנו עם שניים מבניו. ואמרנו עליו קדיש ושרנו שם את שיר הפרטיזנים סביב הקבר. הם הוציאו בקבוק של ווודקה ושתינו איתם לחיים. ובתום האירוע הזה, לקחתי את שני הילדים של קוזלובסקי, סיפרתי להם על סיפור החמישה רובל שהוא וויתר עליהם. הוצאתי מעטפה ובה חופן דולרים, נתתי להם, ואמרתי להם זה במקום הכסף שאבא שלכם לא רצה לקחת. לדעתי הם חיו מהסכום הזה שנה, אם לא יותר.

קדיש על קברו של חסית אומות עולם קוזולובסקי

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
נראה לי שאם...
סתום אחד | 08-04-2021 15:23
נראה לי שאם אקרא שוב אז אבכה עוד פעם.