שאלה:
עם קבלת דואר אלקטרוני בעש"ק האחרון על פטירת מו"ר הרב יהודה עמיטל זצ"ל, קרעתי את חולצתי [ע"פ תחושתי ועל פי מה שזכרתי 'על שמועות הרעות' ועל רבו מובהק].
בהלויה ראיתי שרוב התלמידים לא נהגו כך. עיינתי ברמ"א על שולחן ערוך יורה דעה סימן רמב סעיף ל: הגה: ובימים אלו עיקר הרבנות אינו תלוי במי שלמדו הפלפול וחילוקים שנוהגים בהם בזמן הזה, רק במי שלמדו פסק ההלכה והעיון והעמידו על האמת והיושר. (מהרי"ק שורש ק"ע /קס"ט/).
וב'פני ברוך' סימן א סעיף ד.
האם טעיתי או שמא הלכות אבלות אינן ידועות?
ת.נ.צ.ב.ה.

תשובה:

שלום וברכה,
על פי ההלכה הישרה היה צריך לקרוע.
למה אני לא קרעתי ? אספר לך סיפור משנה א' שלי בישיבה (זה אירע לפני כ 35 שנים אולם משפיע עלי עד היום): ביקשו ממני להיות ש"ץ למנחה. נגשתי לרדת לפני התבה, התעטפתי בטלית, וכיוון שלמדתי במשנה ברורה כי הש"ץ מברך על הטלית – ברכתי. הרב עמיטל פנה אלי בסערה, ונזף בי. הוא אמר כי אמנם כתוב כך במשנה ברורה אולם "לא אבא שלך עושה כך ולא סבא שלך עשה כך, ולא ראית אף אחד שעושה כך", לאמור: צריך לראות גם מה שנהוג, ולא להיות מן המתמיהין.

לא זו בלבד, אלא שהוא שהטמיע בנו את המאבק בסממנים חיצוניים, ואת הרצון לעשות דברים מצד מה שהם, ולא מצד העובדה שהם נראים כמעשים טקסיים. כאשר מדובר בהלכה מובהקת – עושים אותה ללא כל התחשבות בשאלת הלב, וכמובן מנסים לכוון את הלב לכינונה, אולם זה תלוי בכך. כאשר מדובר בדברים חיצוניים אחרים – הלב צריך ללוות אותם באמת. את אבלותי אני שומר בתוך עצמי ואיני מוציא אותה החוצה.

מתוך אתר ישיבת פתח תקווה