הסערה המשפחתית סביב עמוס עוז נמשכת. בעקבות צאת ספרה של גליה עוז "דבר שמתחפש לאהבה", בו האשימה ביתו שעמוס היה מכה אותה באופן סאדיסטי וממושך ואף מכה את אימה, נלחצת להגנתו האחות הבכורה פניה וטוענת: "לא היתה 'שגרה של התעללות סדיסטית', גם לא רגשית. לא 'אלימות יצירתית', לא 'בבית היה טרור', לא 'אירועים קשים רדפו זה את זה' ולא 'את הסימנים הכחולים הסתרתי מאחורי שרוולים ארוכים, גם בקיץ'״.

בפוסט אותו כבתה פניה עוז בפייסבוק שלה היא מסבירה מדוע החליטה להגיב: "הגענו לנקודה בה השתיקה מכאיבה הרבה יותר מן הדיבור, גם לי וגם לאהוביי. לכן אסור לי להמשיך לשתוק. כבר לא ״אצילית״, אבל כאן אני עומדת".

היא מוסיפה כי "חובה עליי לספר את האמת כפי שאני יודעת אותה. לא למען זכרו הטוב של אבא. יילך זכרו של אבא לגורלו, לקץ הימים, עד שיחדל ולא יהיו לו עוד קוראים, אוהבים או שונאים. אני כותבת כאן למען החיים, וגם בשם ערך האמת".

פניה עוז בהלווית אביה עמוס ז"ל (צילום: הדס פורוש/ פלאש 90)

"אין לי ברירה מוסרית אחרת. גם אין הרבה מה להפסיד", מסבירה עוז. "ה״מאמינות לה״ וה״מאמינים לה״ יישארו באמונתם. ה״מאמינים לה עכשיו עוד יותר״ לא נוגעים בי. הספקנים יוותרו כנראה עם ספק. אבל כל מי ש״לא היה שם״ בילדותה המוקדמת יידע כעת שאני, שהייתי שם, יודעת אמת אחרת.

רבים ייתלו בפוסט הזה, או בשברי-משפטים ממנו, כדי להמשיך לקרוא לנו מאשימי-הקורבן, חונטה משפחתית, משת״פים וסריסים. שיקראו. קשה מאד יהיה לפצוע אותנו עמוק יותר מכפי שגליה כבר פצעה אותנו בעשר השנים האחרונות. ואלה שטוענים בהתחסדות פוסט-מודרניסטית שאסור בשום פנים ואופן להכחיש את דברי גליה אפילו כשאינם נשענים במלואם על העובדות -הם יישארו מנוולים".

יש רק בעיה אחת

"בספרה של גליה מתוארות שלוש אפיזודות של אלימות מצד אבא: סילוקה מן הבית באמצעות גרירה במדרגות, שפיכת קפה קר עליה, ומכות שהכה אבינו את אמנו", מתארת פניה עוז. "התקרית הראשונה אכן היתה. גם אני זוכרת אותה. ברצון הייתי מאשרת מייד את טענת אחותי על האירוע הזה, אלמלא נגררה אחריה שורה איומה ומבהילה של אי-אמיתות. ״אי-אמת״ יכולה להיות שקר ברור, או מניפולציה ביודעין, או הזיה, או הטיית זיכרון מתמשכת, עד כדי אמונה טוטאלית במה שלא היה, שפושטת במוחו של אדם שהפך את חייו-שלו לגיהנום מתמשך".

"אולי בעזרת פסיכולוג או פסיכולוגית, אולי בהשפעת ספרים מרעילים, ואולי בעיקר בכוחות עצמו.כן, הגרירה במדרגות והטחת הקללה ״טינופת״ אירעה, והיא חקוקה בזכרוני כמעט כמו בזכרונה של גליה. אולי גם מאותה סיבה עצמה: מפני שזה היה כל כך טראומטי. כל כך יחיד במינו. כל כך שונה מאבא שהכרנו, היא בת ה-8 ואני בת ה-11.בפרשיית התזת הקפה הקר לא נכחתי. בשעות הצהריים הייתי בדרך כלל בעבודה שלאחר בית הספר, וגם גליה לא הרבתה להגיע לבית ההורים בין שתיים לארבע, כשמרבית חברי הקיבוץ נמו את שנת הצהריים. על פרטי הדבר הקשה הזה אני מאמינה לגליה עצמה ולחברה היקר יוסי צור.יש רק בעיה אחת:אלה שני המקרים היחידים בהם נקט אבא אלימות כלפי גליה.כך על פי ספרה של גליה, וכך על פי זכרוני".

פניה בעיקר נחלצת להגנת אימם שמתכחישה נחרצות שאביהם היכה אותה: "אמנו נילי ניסתה להעביר לתקשורת, הודעה הנמנעת מויכוח עם גליה אבל תובעת ריבונות לפחות על זכרונה, גופה וכבודה של נילי בת ה-81. אנחנו לא נוותר, עדותי מופיעה בפוסט הזה, אבל אמא תישאר מעתה מחוץ לזירת הקולוסיאום".