בבחירות הללו אין סוגיות אידיאולוגיות, אין שאלות הרות גורל, רק מעין משאל 'האח הגדול' בשאלה מי ראוי להיכנס לבלפור או מי ראוי להיות מודח מבלפור. את החגיגה הזו קלקלה פסיקת בג"ץ בנושא הגיור, שלפתע הזכירה שיש עוד שאלות והן מאד חשובות.

כמי שהיה עוזרו של הרב יעקב מדן בזמן גיבושה של אמנת גביזון-מדן לפני כמעט עשרים שנה, הייתי מעוניין להפנות לנפתלי בנט מספר שאלות. נושא הגיור היה על שולחנן של כל הממשלות שבנט ושקד היו חברים בהן. בניגוד לדברי מתן כהנא שהחרדים אשמים בדחיית מתווה ניסים, גם הבית היהודי-ימינה אחראים באותה מידה, בשל חוסר הנכונות שלהם להתעמת עם החרדים בנושא זה. ואולם בכך לא הסתיימה האדישות כלפי נושאים שהם בליבה של הציונות הדתית הנורמלית כהגדרתו הקולעת של אורי אורבך ז"ל.

איילת שקד כשרת המשפטים אמנם קידמה את מינויים של מספר שופטים שמרניים (שופטים שחלקם הגדול גם חתומים על פסיקת בג"ץ האומללה), ואולם בתחומים הנוגעים לליבת הקיום היהודית, היינו מינוי הדיינים, כמעט ולא נעשה דבר. כיצד ניתן להתייחס כעת להבטחות של בנט ושקד בנושא, לאור ההישגים הדלים שלהם?

גם שאלת הגיוס, בדומה לשאלת הגיור ליוותה כצל את כל הממשלות האחרונות עד שהביאה עלינו בחירות שלא בעיתן לפני שנתיים. מה עמדת ימינה בנושא זה? חשוב מכך, מדוע בנט ושקד לא עשו שום דבר משמעותי בנושא בעיתו ובזמנו? למרות שבימים אלו שמה של אמנת גביזון-מדן נישא כל אימת שיש סוף סוף מאן דהוא שמעלה את הנושאים הללו, כיצד ניתן להתייחס להבטחות הללו לאור האדישות שגילו בעבר?

חוסר האמינות וחוסר הנכונות של בנט לומר או לעשות דברים משמעותיים בתחומי דת ומדינה נראה כבעיה יסודית יותר. למרות הפתיחה הסרקסטית, הבחירות הללו הן במידה רבה הערכת מצב: האם טוב לנו או רע לנו? האם אכן המצב כל כך גרוע ואנחנו חייבים להגרר לבחירות נוספות כדי להיחלץ מהתהום, או שמא מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. כמעט בכל רגע נתון המחלוקת הזו זועקת מדפי האינטרנט של העיתונות היומית.

ב'ישראל היום' החיים הם תותים, דבש או שניהם ביחד, ואילו ב'הארץ' ו'מעריב' אין די חומץ כדי לתאר את מידת החמיצות. השאלה האם טוב לנו או רע לנו היא גם שאלה של מה הם סדרי העדיפויות שלנו. כל עוד הנושאים החשובים בעיני מאן דהוא הם יחסיה המדיניים של ישראל, מצב הקורונה והמצב הכלכלי, נתניהו מוזמן לכהן עוד עשור נוסף ונפלא. ואולם, מי שסבור שההתקפות על היועמ"ש ומערכת המשפט והמשך קידומה של תיזת ישראל השניה מאיימים על יסודות המדינה יעדיף להגרר לבחירות חמישיות ובלבד שנתניהו יוסר מהגה השלטון.

בין לבין נפתלי בנט מנהל קמפיין שזוכה להצלחה לא מבוטלת בזכות חוסר הנכונות לומר משהו. לאורך כל הדרך בנט נמנע מלתקוף את נתניהו כמעט בכל נושא – בהיבט המשפטי, עד לפני מספר חודשים נפתלי בנט ואיילת שקד גם לא שללו את קידומו של 'החוק הצרפתי', ובוודאי שלא התנגדו (וכנראה גם לא מתנגדים) לפיטורי היועמ"ש, לצורך מינוי יועמ"ש שיבטל את משפט נתניהו.

בהיבט המדיני, בנט קיבל כל יוזמה מדינית שקידם נתניהו וענה אחריה אמן. הוא אמנם גילה התנגדות לנתניהו בנושא הטיפול בקורונה בחודשים הראשונים, אבל כעת, כפי שבנט עצמו יודה הקורונה במידה רבה מאחרינו, ואת מה שהיה אפשר להשאיר להיסטוריונים. ובכן אם כל כך טוב, מדוע אצה לבנט הדרך להחליפו? בסופו של יום בנט איננו מבטיח לקדם שום סדר יום שונה.

אשר לי, ברי לי שלמרות ההצלחות הגדולות של נתניהו כלפי חוץ, הוא אכן מפורר ומשסע את החברה מבפנים. נאמנים עלי דבריו של זאב אלקין, שנתניהו מניח את טובתו האישית לפני טובת המדינה, בכל מה שקשור בלכידות ובחוסן החברתי. אבל מה עמדתו של בנט בהערכת המצב הזו? אם כל כך טוב, מדוע אצה לו הדרך לראשות הממשלה, ואם כל כך רע, מדוע הוא איננו מסוגל להישיר מבט בפנינו ולומר זאת?

 

ד"ר מאיר בן שחר, מכללת שאנן והאוניברסיטה הפתוחה